על ימים נשכחים.
על לילות קצרים.
כשעוד לא הבנו כלום.
כשגם את ואני עדיין לא מצאנו את ייעודו האמיתי(ומחוץ למטבח) של הסכו"מ.
כשהיינו מתחבאים בחושך, במטווחים מאובקים,
בשעות לא שעות,
שמן הסתם, תמיד היו השעות הכי טובות.
והיינו מחפשים תנוחות בכוכבים זרועים מעל מרחבי מדבר.
על שמיכה מגרדת של צבא.
מאזינים לאוח וסופרים עטלפים.
היה לילה...
אותו אחד, בו אחזה פליאה בפני מול עיניך הבטוחות.
ואיתה גם סקרנות. תיאבון.
קשור אותי.
הדק אותה על הצוואר.
פרמת את החגורה ממדים מיוזעים של חי"רניק מאוהב
והנחת אותה בידי. ונשארת. ממתינה.
יד רוכסת חגורה על צואר עדין.
והפליאה מתחלפת בבטחון. סקרנות.
גם לילה אחר.
בו חיטטת באפוד ומיד שלפת את החבל,שהיה מסודר,מהודק, כאילו פוסל בחומר.
שוב פרמת...
קשור אותי. מתח אותי לכל כיוון אפשרי.
שלא אזוז.
שלא אמנע ממך את הגוף, בדיוק כמו שאתה צמא לו.
גם לילות רבים אחרים, בהם פתחת לי את השער לעולם החופשי, שיתכן ומעולם לא הייתי מוצא בלעדייך.
תודה❤️