חרטא בגרוש

היה קרוב. קרוב מאוד.

חוזר מסשן של חצי יום, מתקלח ויושב לנגן קצת, כי משהו ניסר לי בראש כבר שעות.

הדלת נפתחת. היא חזרה מהמקלחת.

תולה את החלוק ומענטזת, בתמימות גרידא, לעבר הארון.

הטוסיק מפזז מולי בחן שגרתי.

היד הפורטת נפרדת מהמיתרים ומתחילה לטפס באויר.

המוזיקה עוצרת. 

אני מביט ביד, שמתחילה לצנוח בחזרה למטה. 

זה לא הטוסיק הזה. 

ואז היא מסתובבת. לובשת תחתונים. 

"מה נבשל הערב? הילדים תיכף חוזרים".

5 שנים ו70 אלפיות שקלקלים עגלגלים וחמקמקים. נסיון למעשה סדום בבת 10!

סוחט פדופילים מהאלפיון העליון של הגברדיה הישראלית המובחרת, מקבל 12 שנים. 

הזיה. 

איך העם יאמין ברלוונטיות של מערכת משפט?

פרגנו לה קצת. 

אחרי הכל, סשן פאבליק מספר 1 שלה יוצא לדרך. מ....עכ....שיו! ❤️

ג'יזס. ראש כחול אתן. 

פשוט שנה טוב!❤️

מחר זה קורה.

החופש הגדול מתחיל. 

כבר ירדתי למחסן, למרק ולצחצח את כל הצעצועים שהכנתי עבורך במהלך כל הקיץ הלוהט הזה, בהמתנה לחופש הגדול שלנו. עץ, מתכת, ויניל, עור ומעט מאוד פלסטיק.

כמה כיף שאנחנו הורים.כל אחד/ת לילדים אחרים, שאוטוטו מתעוררים ויוצאים בתמימות למסגרות ומשאירים את המבוגרים לשחק בצעצועי זימה ומשחקי כאב וקצה.

חופש גדול נעים לכל ההורים בקהל. חג לאומי כמעט...

מי אתם, "שולטים" עלובים, חסרי שליטה עצמית, כבוד עצמי, גבולות וטיפת אחריות בסיסית? אלה שמבטיחים להן "אני אשלוט בנשמה שלך, כמו אלוהים". אני בטוח שמתישהו א-ת-ה תפגוש את הפוסט הזה. כן. אתה. אתה יודע בדיוק. אני יודע היטב מה הכינוי שלך, איך אתה נראה וגם יודע מה עשית לאשה המדהימה שרמסת לה את הכבוד והבטחון בדיוק לפני שבועיים. היתה אצלי עכשיו. רק חיבקתי אותה וניגבתי לה את הדמעות שבכתה בגללך. עלוב שכמותך. שכנעתי אותה להתלונן, כי מה שעשית הוא פשוט אונס. הרבה מעבר לגבולות שסיכמתם. כן ראיתי את ההתכתבות ביניכם ובעתיד מתוקן, אפילו הייתי משקיע בל זמן ומגיע להגיד לך את זה בפנים ותוקע לך את המרפק השבור שלי בפרצוץ. רק כדי שתחשוב שש פעמים אם לעשות שוב דברים כאלה. אתה לא שולט. אתה נמושה חסר שליטה שחייב לעבור סירוס דחוף.

ושוב סליחה מכולם. אפילו לא בדקתי אם זה עומד בתנאים, אבל מקסימום ימחק. אני זועם ממש. 

שבו אתה טלפון של הסבנטיז, בולע אסימון, וצליל חיוג נשמע.

אני שואל(את עצמי):

איך לעזאזל עוד לא קשרת גבר? איך לא תחבת לו את התחתונים של זוגתו לפה, עוד לפני שחום גופה עזב אותם? איך עוד אין על כל זה סרט הדבקה, כזה שישאיר לו מזכרת גם מחר - הרבה אחרי שקולף ממנו בתנועה חדה? איך לא החשכתי אותו בחזיה שלה וחידדתי חושים שהוא כבר שכח עד כמה קהו, כשהוא קשור, דומם ועיוור, בזמן שזוגתו נכנעת לייעודה בסצינה? איך לא.... וגם...  איך?! איך לא??

אני עונה(לעצמי): זכור את הרצל.

שבוע מתחדש , עם ערימת סטיות חדשות שמחלחלות. 

אני מביט בין הלחיים שמתהדרות בסימני הצלפה דקים, ארוכים, אדמדמים ובולטים מיל מפלס העור שלא טעם הצלפה. מוקסם לראות אותי שוקע לאט בעומק הנקב ההדוק.

מושך מבט לאורך עצמות השדרה, שמבחין בדריכות שבה את נושמת עם כל תנועה שמעמיקה. מחפשת מתי זה עוצר.

השיער.

אני מתכופף מעט לפנים. אוחז  ביד אחת, קרוב לשורשים,יד שניה אוחזת בחבל שמקיף את מותניך והאגן מתחיל להסתער כשאת סוף סוף מתרגלת ללחץ ומקבלת אותי רחבה ורפויה. את מחרחרת בעונג מבעד לחגורה שהתחננת שאתקין על פניך, ואני כמעט יכול לשמוע את הרוק מטפטף.

בלי לצאת ממך, אני מתייצב בפישוק גדול. מעליך.

מאלץ את הראש לאחור, במשיכת שיער איתנה.

משעין לעומק את כובד משקלי, לפלח אותך.

מחפש זהב. מחפש עוד בעומק ולא מוצא. יוצא.

צועד לאחור.

מביט ביצירה שאת. עקודה ונוטפת. כמו גן עדן עמוס בפירות אסורים, שמותרים רק לי היום. מצאתי את הזהב.

השלולית מתחת לסנטר שלך הכפילה את עצמה מאז הפעם האחרונה שבחנתי את הקנואס שנבראת בו. לוחש לך: "פה גדול..." מסיט את החגורה ומביט בשפתים ממתינות לגאולה ובודק שאת לא מצליחה להציץ מתחת לחזיה, שמאחוריה צפונות העינים היפות-המתחננות שלך.

מתהלך סביב עוד כמה שניות ונוחת ישר בגרון החלק שלך. הוא נעים ודחוק כמעט כמו החור הקטן שלך וזה מרגש אותי מחדש די מהר.

כשאני מושך ואת חוזרת לנשום את מפליטה: "אני לא מצליחה להבין למה אתה כל כך טוב אלי?.."

מצאתי את הזהב.

אין סיכוי שאני מפספס את הזהב הזה, כי זה פשוט משקף חלק ניכר מהתפישה הראשית הבסיסית שלי.

זו הרי שאלה שאמורה להשאל הפוך, בעולם מתוקן(שלא כמו היום).

"למה שלא אהיה טוב אליך?" אני שואל וממהר להמשיך ולענות "את נותנת לי הכל. סומכת עלי עד עומק הגרון, הפות והרקטום(מזל שאין עוד הרבה יותר אפשרויות, נכון?.. אנחנו מתבדחים). תמיד מכבדת ומגישה לי מגש עם כל מה שאפילו לא ידעתי שרציתי. תני לי סיבה אחת למה שלא אהיה טוב אליך?...", אני מסיים וכבר מחליק בחזרה בין שפתיך ישר לגרון , שמקבל אותי כמו נוח כשקיבל את היונה שחזרה עם ענף זית. בלי להמתין לתשובה אפילו לשניה נמרצת. פשוט זמן מחשבה. לשנינו.

וממשיך לאהוב אותה כל כך.

איך לא?.. 😌

זהב.