לאחרונה היא חושפת בפני שבעיה בריאותית, שעליה ידעתי עליה כבר בשלבים ראשוניים, היא הרבה יותר חמורה ממה שהיא תיארה. דברים של חיים ומוות. לא חצ'קון קטן על האף. מסתבר שהיא בכלל לא מטפלת בעצמה, בניגוד למה שהבנתי עד השבוע. עם הראש עמוק בחול. לא לשמוע, לא לראות.
מתחבט ביני לעצמי, מכיון ואני כבר אוהב אותה כל כך - אבל מצד שני, היא לא שותפתי לחיים. לא. זה ממש לא משנה כמה אני יודע שהיתה יכולה להיות שותפה מדהימה.
זכותנו לבחור אם לטפל בעצמנו. או לא.באופן אישי, קשה לי ללעוס אנשים שמזניחים בעיות של חיים ומוות.
העניין שמציק לי הוא אחר.
זה הרי פחות הסיכון. אחרי הכל... כולנו נמות ועל הדרך כנראה שנאסוף איזה מצב כרוני, כזה או אחר. זה כנראה טבעי.
זו העובדה שדברים לא ישבו על השולחן כבר מההתחלה, מדממים, פועמים בכאב, מכוערים ופגומים, מבלי לעשות הנחות.
נשלל ממני החופש לבחור. הזכות להחליט נמחקה, הלכה למעשה. מעבר לחוזה השליטה שבינינו. ברמת האדם, לפני כל הגדרה.
כל סיבה אפשרית לבחירה שלה, קל כל כך להבין. כשחיים עם עניין כרוני, יודעים תמיד שיהיו כאלה שיבחרו לא לצעוד איתנו, אפילו להוריד את הזבל. ולפעמים, רק להוריד את הזבל, זה כל מה שרצינו לעשות עם מישהו. עם כל אחד. או עם אחד ספציפי. קפיצונת מעל חומה כזו, לחלוטין מקל את המאמץ להגיע לצד השני,גם אם תאריך התפוגה קצר. כולם צריכים לחיות, להתנסות, ליהנות וכו'.
מתעוררת תחושה של חוסר אמון, שהרי אין שום סיבה אחרת שלא להגיד דברים כאלה מהתחלה, פרט לנסיון לדלג מעל משוכה. לא להתמודד. לא לנגוח בקיר באמירה "זו אני וזה מה שאני מביאה איתי".
הרי מה הכי הגרוע שהיה עולה שם? שאני לא מעוניין אפילו להתחיל? אז מה?
סופש כואב עומד בפתח.