הולם להפליא

.

באמצע מגרש.
מגרש רחב ידיים, שדה דשא שאילו אורותיו היו מאירים היה יכול להכיל עכשיו משחק בייסבול או רוגבי.
אבל הוא שרוי בעלטה, 100 מטר מכאן מגרש כדורסל מואר מלא בשחקנים מיוזעים. כאן שנינו הולכים לבד בחושך, נסתרים מעין כל באמצע המקום הכי גלוי וחשוף.
מפץ של תשוקה וזימה הוטח, ניתך, מתרתח וגולש.
והנה את, עומדת ומכופפת, רגליים ישרות, ישבן זקור, ראש וחזה מונמכים עד דשא, תחתונים ומכנסיים, סביב ברכיים נעולות.
כוס פעור, רטוב, דורש וכָּמֵהַּ.
ואני ממלא אותך, עמוק, ברעב שלא נתעורר כמוהו מזה תקופה ארוכה.
גופך מעוצב, שרירי, מחוטב, עומד במתקפת החדירות העמוקות, הנעיצות החדות; ידיים סוטרות לישבנים ללא רחם, רגע לפני שהן חוזרות לאחוז בצידי האגן, על מנת להעצים את החדירות והלימתן.
אולי מישהו שומע, אולי מישהי רואה, אנחנו לא ממש טרודים בזה.
ליל חורף קר ואני משליך מעליי מעיל, וממשיך לתקוע עצמי לתוכך, חזק, בהתלהבות אין קץ, באופן שכבר שכחתי שאני מסוגל לו, ושנובע ממני בטבעיות ובעוצמה.
את רוצה עוד, אני נותן מספיק.
ומבהיר, תוך שאנו מסתדרים ומתארגנים להמשך דרכנו, שזה רק הקדימון - שיהיה עוד, יותר, שזו רק ההתחלה.
ואנחנו ממשיכים להלך, לבושים, מהוגנים למראה, סולידיים לכאורה; כי אני בסך הכל מלווה אותך לרכב שלך, בליל חורף צונן.