הולם להפליא

בית קפה, עם חברה, מביא מהדלפק ספל תה גדול ומתיישב על הבר לצדה.
טוב, זה לא בדיוק בר, זה מין מדף שנמתח לאורך החלון הענק של בית הקפה, המשקיף לאחד הרחובות המרכזיים של העיר.
אנו מתבוננים אל מעבר לקיר הזכוכית אל עבר הצומת הקרוב, אל עבר מעברי החצייה, אל פינת הרחוב הסמוכה וזו הרחוקה יותר.

יש משהו מרתק בקירות זכוכית מעין אלו. התאורה , השעה ושימת הלב הופכים אותם בן רגע מחלון למראה ובחזרה.
היא, שמגיעה מחוץ לעיר, מציינת באוזניי את התרשמותה מכמות הכוסיות שמהלכות ברחוב. אני מפנה את תשומת לבה לכך שהיא פשוט שמה לב רק אליהן ושהאוכלוסייה על המדרכה מגוונת בהרבה.

ואז אני משתתק, ומתבונן.
בחורה צעירה חוצה את הכביש. היא מישירה מבט אליי, אבל לא רואה אותי. השמש מצויה בזווית שהופכת את החלון למראה, היא מישירה את המבט אל דמותה שלה, ומבטה מסגיר שביעות רצון כללית לצד משהו מוטרד שמיתרגם מייד להעברת יד מחליקה על צד שמלתה. היא עם עצמה, ומסגירה בתנועתה את האישיו הקטנטן שיש לה עם האופן בו השמלה הזו מתיישבת עם קו מותניה.
כשהיא נכנסת לאזור הצל היא פתאום הופכת להיות מודעת לכך שמישהו מאחורי החלון מביט בה וכל התנהלותה משתנה כאילו התנגשה פתאום במשהו. באחת היא קולטת שכל הדיאלוג שלה עם דמותה שלה לא היה רק שלה, אודם מציף את לחיה וכל התנהלותה הזקופה הופכת להיות מודעת ומכונסת.

אני מביט הצידה אל האורחת שלי ומחייך חיוך קטן, רק על מנת לקבל פידבק ממנה , במבט, ללא צורך במילים, שאומר שגם היא קלטה את ההתנהלות והשתנותה.

אנו ממשיכים להתבונן.
נראים לא נראים,
נוכחים נפקדים,
צופים בתיאטרון של הרחוב שלפנינו,
בעוברים והשבים שברובם מתנהלים בלי לתת דעתם עלינו. שהרי קיר הזכוכית מחפה עלינו ולרוב הוא חוצץ שמבטל את הצורך מלהתייחס למי שאחריו, וחוסך לנו את הציות למוסכמה החברתית של הימנעות מקשר עין קבוע ורציף.

עוד נשים חולפות על פנינו, חלקן רואות מולן מראה ונעזרות בה לבחון את הופעתן , לשפצה ולתקנה, ואחרות מזהות דמות גברית מעבר לחלון והילוכן והתנהלותן הופכים להיות מודעים ומותאמים.

אנו נפנים להמשך שיחתנו ומניחים לחלון שמולנו, אותו קיר הזכוכית שמצוי שלושים סנטימטרים מקצות אפנו.

כשאני מתפנה שוב להביט החוצה אני מגלה שהיוצרות התהפכו.
בחוץ ירד ערב, בפנים הודלקו האורות,
ואני יושב עכשיו, מול הרחוב,
בחלון ראווה.