הולם להפליא

היא חשבה שזה מת, שזה קבור. שאחרי כל השנים הללו היא הצליחה, או נכשלה. שמה שהיה כבר איננו.
ביותר מרגע אחד, ביותר מיום אחד, ביותר מהזדמנות אחת היא הייתה בטוחה שזה הלך לבלי שוב. שכל שנותר מהישות החיה, הסוערת, המופרעת, המשוגעת הזו, הוא זיכרון חי של משהו מת.
שכל שנותר הוא מומיה מהודרת ומלאת הוד של משהו גדול מהחיים, שכעת החיים גדלו ממנו והלאה.

פעם אחת, ועוד פעם – זה קם והתעורר.
כמו הפניקס, כמו לזרוס, כמו בעל אחי ענת.
ושוב חוסל והושמד, הומת לנגד עיניה או על ידה.

היא הייתה בטוחה שזהו, שזו נחלת העבר. שמים רבים שטפו את האש הבוערת והפכוה לאפר נצחי, רטוב ובוצי, כבוי ללא שוב, קר ללא ה?ח?ם.
אך הרמץ נשאר לוחש ומלהט, בעומק התל שנערם עליו, והבהב בחשאי, ממתין. ואז התחזק, התלהט, נאחז בקיסמים וזרדים, עבר לכפיסים וענפים ולבסוף נאחז בשולי הגזעים ועלה בבעירה גדולה.

היא כבר קברה, הידקה עם הרגליים, אמרה תפילה או רקקה שלוש פעמים.
היא כבר השלימה עם היות החיות והסער נחלת העבר.
ואז גילתה שהשכבות נחפרות, והגופה מתגלה.
שהגופה מתגלה, ושבים בה חיים.
ששבים בה חיים בהיפוך דמדומים.


היא הייתה בטוחה שזה מת, וזה חי.

ועכשיו היא מתבוננת בפלא הזה וצריכה להחליט מה עושים איתו.