הולם להפליא

זה כבר זמן מה שהם במקום מורכב. בעיות התגלעו, כעסים התעוררו, מרירויות ישנות צפו ועלו.
כל הניסיונות לפייס, להחליק, לדבר התקלקלו עד מהרה. דברים שנאמרו על מנת לתקן, לרוב רק החמירו את המצב. שינויים בהתנהגות נתפסו כמניפולציות.
הרעה הגדולה שתמיד ריחפה לה ברקע כענן שחור נוכח ומאיים, אך לא מתקרב, איימה לרדת ולעטוף אותה ואותו בערפל אפל.

שיחה, עוד שיחה. ניסיון ללבן, להסביר,לנקות שולחן, להוציא הכול, לשקף, לספר, לזכות בהבנה או בהכרה בעוול. כל אלו נערמו ביניהם כחומה של פתרונות שהופכים עצמם לבעיות ברגע שמגיחים לחלל העולם.

והכול מסביבם משתנה, והשדים המקיאווליסטים מתעוררים, האסטרטגיות והטקטיקות נשלפות ומנוסות בזו אחר זו. כושלות, מותירות אדישות, או עובדות לפרקי זמן קצרים.

"ככל שאתה מנסה יותר אתה שוקע יותר" הוא אומר לעצמו, "זה מחליק לך מבין האצבעות".
עייפות,
כבדות,
ייאוש.
האם הפעם יתרגש עליהם האובדן המוחלט,המלא, הסופי?

לפנות בוקר הוא חלם עליה, לא חלום כועס ומריר, לא חלום הזוי ומלא תהיות. חלום בסיסי ופשוט, חלם איך הוא תוקע אותה – חזק.
כמו שהיא אוהבת, כמו שהוא אוהב.

שעתיים אחרי הוא טלפן אליה."בואי" הוא אמר "אני רוצה אותך כאן, עכשיו".
ומשהו בקול שלו היה חדש ישן.
חדש, כי לא הייתה בו ההתנצחות,ההתחשבנות, ההאשמה, התסכול והעצב של השבועות האחרונים.
ישן, כי זה היה הקול הזה; המוכר, הקמאי, העמוק, האיטי והמעורר. הקול שעשה לה עקצוצים בכל איזור הבטן התחתונה.
קריאת הטבע, קול הגבר החושק באישה.

והיא באה, נכנסה בצעד מהסס ובלב מפרפר,כמו פעם, מזמן.

הוא לא ניסה להיות נחמד במתכוון, הפעם.
הוא לא הציע מים, תה, פרי. הוא לא שמר על פאסון של נושא ונותן ולא עטה מסיכת מלחמה.

הדלת ננעלה אחריה, כפתו לפתה את אחורי ראשה, אצבעותיו השתרגו לתוך שערה ונאחזו בחוזקה, ראשה הוטה לאחור ופיה נפלש, שפתיה ננשכו ונמעכו.

היא הוטלה על גב הספה, ראשה צמוד למושב וישבנה מוגבה על ראש המסעד, מכנסיה ותחתוניה הופשלו במשיכה אחת מהירה, ישבניה הופרדו והכוס שלה נפער מולו. הוא שיחרר את מכנסיו, שנפלו במהירות לרצפה, נמשכים אליה בכובד האבזם.

הוא אחז בחזקה בחיבור מותניה וישבניה וחדר אליה באבחה אחת. חזקה, עמוקה, נועצת. בתקיעה גדולה שהגיעה עד למקום המוכר,הידוע, השמור לו.
לא נעדר זעם היה הזיון הזה. זעם מיני, שהם כה אהבו. שונה כל כך מהזעם הקטנוני המגרד.
הוא חדר אליה עמוקות, במהירות, בעוצמה אדירה, כמו שהיא אוהבת. מהיר כמו מכונת תפירה, יסודי ועמוק כמו מגדל קידוח, בזווית הנכונה כמו שרק מי שבורכו בהתאמה מושלמת מכירים.

היא הרגישה בבית, בבית המתוק, המוטרף, המענג. במקום בו היא צורחת בלי שליטה או גונחת בחמדה, היא פגשה את המוכר, הדרוש, המובן ללא מילים. היא שכחה באותן דקות, באותה שעה, את הרעה הגדולה המאיימת לכלותם.
והתמסרה, והתענגה, והמריאה לעוף וחייכה במתיקות כשהוא נגע, ושילב ועשה בדיוק מה שהיא רוצה ואוהבת, כאילו קורא את מחשבותיה.

ועפה, והוטלה, על ארבעותיה, ונבעלה נמרצות, בלי שתחשוש שפתאום זה יפסק, שפתאום ייגמר הכוח. בלי הצורך להיות ערנית, בלי להידרש לכוון או לבקש, בלי אצבע על הדופק. מתוך ביטחון מוחלט שזה יהיה בדיוק כמו שהיא אוהבת. בהתאמה מושלמת. כזו שמושגת במקרה ובמזל.

הוא עף איתה, הוא הרגיש את הפעימות שלה,את ההתכווצויות, הוא התענג על הגוף הזה, שסיפק לו את התענוגות החריפים ביותר, את מימוש הפנטזיות המזוקקות ביותר. החיבור ביניהם היה פיסי ומיסטי כאחד. כזה שאין אחר כמותו . הריח הזה שהיה ייחודי לזיונים שלהם, ריח מיציה הנוטפים והמושפרצים המזוג בריחו החזק הייחודי.

הוא נשכב על גבו והיא עטה על הזין שלו, ממלאת את פיה בו. יונקת, שואבת, מוצצת, מרגישה את הזרמים הפנימיים, המחברים את הפה והכוס, מרגישה את ידו מועכת שדיים, ולשה ישבן. שורה של פולסים התרגשה עליו, חוויה שהכיר ולמד אצלה. כמו שורה של גמירות ללא גמירות, שמחזיקה אותו גבוה.

היא אחזה בזין המבריק, הקשה והמוכר. זה שתמיד אהבה, גם כשלא אהבה את בעליו.

היא לא שאלה, לא ביקשה רשות, היא כבר לא במקום הזה.
היא ידעה, פשוט ידעה שזה מה שהיא רוצה, והחליקה אותו לתוכה. ננעלת עליו כמו מנעול משוכלל על מפתח יחידני. כמו צורה מורכבת על "החתיכה החסרה". ותוך שנייה, באופן שלא היה נתפס אצל הצופה מהצד, לו היה כזה, החלו להתרגש עליה גמירות חזקות, רצופות, כשהוא מחזק ומתדלק אותן במגע, במעיכת שדיה התפוחים זה לזה ומציצת שתי פטמותיה במקביל.
בשליחת אצבע והשהייתה על הדגדגן שלה במקביל לתנועותיה מכאן ונעיצותיו המשיבות לה משם.

ואז, ברגע אחד, הקצב השתנה. הוא קיבע אותה באחיזת ידיו והחל לתקוע, חזק, חזק ומהיר. מהר עד שעיניה התהפכו וטיפותיה המושפרצות התנגשו בגופו וריססו מראה מכאן ופנים משם.

הוא לא חדל ולא הרפה.
בכוחותיו , שנדמו כאחרונים, הוא המשיך לפמפם חזק, באופן שידע לעשות איתה מאז ומתמיד.
אחרי זמן שנראה לה כמו נצח, אחרי טיפוס של עוד מדרגה, ועוד מדרגה, ועוד אחת כשבכל פעם כבר היה נראה שאין יותר, אחרי זמן שבו לא היה זמן, שבו הייתה בעולמות אחרים, חיצוניים, חלליים, פנטסטיים. היא מצאה עצמה שכובה על צידה, מרגישה את הגמירות ממשיכות, למרות שהוא כבר לא היה בתוכה.
מצליחה בהבלחים קטנים לראות אותו לידה מזיע, מתנשף, מנסה להסדיר נשימה.

ואז ראתה אותו מחייך, את החיוך ההוא שממיס אותה תמיד. את העיניים שלו שאהבה ושאהבו אותה.
היא הוצפה בעונג שמימי.
והוא הסתכל בה בעיניים טובות.

הוא ידע שמה שהיה כבר לא יהיה, שמשהו אחר ושונה יהיה מנת חלקם מעתה ואילך, שלא הכול יתוקן ויחזור לקדמותו.
הוא ראה אותה וידע שכשם שהפכה לאישה אחרת יחד איתו, היא ממשיכה והופכת לאישה אחרת בנפרד ממנו.
אבל הוא גם ידע שיש משהו ביניהם שלא יימחה לעולם. וראה בעיניה את ההכרה הדומה.
ובין אם זו הייתה הפסקת אש, או אתנחתא למנוחה, הוא ידע , כמו תמיד, שלפעמים תקיעה שווה אלף מילים. ושהחיבור ביניהם,שאינו רק מיני, התחיל שם ומלווה בזה.
ואף אם הקשיים שלהם יגברו, והמשקעים לא יתאדו, הרי שנתברכו ביכולת להתענג זה בזו גם בזמנים של התרחקות ושינוי.

הוא חייך אליה כשראה אותה נוחתת לאיטה,הושיט לה כוס מים, ליטף שיערה ואמר לה: "ננוח קצת יפה שלי , נעשה קצת הפסקה. אבל תדעי לך; אני עוד לא סיימתי איתך".