הולם להפליא

היום לפני שש שנים נפרדתי ממנה.
ולא ידעתי באותו יום שזו פרידה ארוכה שכזו שסופה מי ישורנו.
אם יהיה לה סוף בכלל – לפרידה.
כי הפרידה ההיא, הארוכה, עודנה נמשכת.

הייתי נורא חולה באותו יום לפני שש שנים, ופשוט לא יכולתי לסבול אותה, את נוכחותה, את הימצאותה, את ריחה. לקחתי הפסקה ממנה, כדי שאוכל לעבור את השפעת ההיא בשקט – בלי הפרעות.
אלא שכשחזרתי אליה אחרי שבוע עדיין לא יכולתי לשאתה, וההפסקה הקצרה הפכה לארוכה.
ואחר כך הפכה ההפסקה לפרידה, והפרידה לנתק .

בתור ילד לא אהבתי את חברותיה, בנות דמותה. הייתי די משוכנע שלא אתקל באחת כמותה כי זה פשוט לא הסגנון שלי, אני לא אחד כזה.
כשהגעתי לתיכון וכל מיני חבר'ה התנסו עם סיגי זו או אחרת אני שמרתי על תומתי ועקרונותיי ותפסתי מרחק מהם ומהן.
אפילו בצבא, עת הייתה לגיטימציה מלאה להתנחם אצל סיגי בכל רגע אפשרי, נשארתי רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב.

אבל כמו שזה קורה בחיים, אתה נופל דווקא בקטעים שאתה לא מצפה ליפול בהם.
הרומן שלי עם סיגי התחיל בגיל 25, בשנה הראשונה של תואר שני. זמן שבו כבר אמור מאן דהו להיות מחוסן מפני הסכנה של הילכדות בציפורניה של סיגי זאת.

בתחילת הקשר שלנו היא עדיין הייתה עדינה יחסית, זהובת קודקוד, מרוחקת , קרה ונוקשה. מפגשינו היו קצרים וחטופים עם הפסקות משמעותיות בין פעם לפעם.
בשנה האחרונה שלנו ביחד היא הייתה אדמונית, מרושלת ורכה. וצמודה אליי 24/7 כאילו הייתה שם תמיד, הייתה שם רגע לפני השינה, ושנייה אחרי ההשכמה, ובכל חלון זמן ולו הקטן ביותר.


כשהסתובבנו ביחד והיינו צמודים ובוערים, אמרו לי חברותיי שאנחנו דווקא נראים טוב ביחד, שאנחנו מתאימים. שהלוק הזה שלי ושלה מחוברים, הוא בדיוק מה שניתן לצפות לו ממישהו שנראה ומתנהל כמותי.

אבל בסופו של דבר לא הסתדרתי איתה

היא חנקה אותי,
הגבילה אותי,

כבלה והאטה אותי.


נראינו טוב ביחד – אבל זה לא היה זה.


הייתה לנו לפחות פרידה אחת תוך כדי. החזקתי מעמד ארבעה חודשים אבל חזרתי אליה.
זה היה בסילבסטר של 2000, בו התאחדנו מחדש. אחרי זה כבר הנחתי שאנחנו פשוט תקועים יחד לנצח, כי לא עמד לי כוחי להתנתק ממנה שוב ולחוות שוב את הקושי העצום שבפרידה ממנה.

אבל אז בא החורף הזה של לפני שש שנים בדיוק, ואותה שפעת מכייחת שפשוט לא אפשרה לי להיות במחיצתה. ואותו גילוי בשבוע שאחרי, שאני לא ממש מתגעגע אליה, ויותר מזה. מרגיש דחייה וגועל מהחיבור איתה.
אמרו לי שצפויה לי תקופה קשה, שאסבול, שהגעגועים יגברו עליי, שאשמין נורא, שאחווה ייסורים שאין כדוגמתם.
חששתי מפני הבאות, ולכן אמרתי לעצמי שזו רק הפסקה זמנית, וכשאראה שממש קשה לי בלעדיה, אחזיר אותה לחיי בן רגע.
אבל שבוע רדף שבוע, חודש עקב אחר משנהו ושום צורך בה לא התעורר. שום געגוע, שום כמיהה.
אדרבא, גיליתי מחדש דברים שכבר שכחתי.
למדתי לנשום בחופשיות מחדש. נזכרתי בריחות, בטעמים, בצלילות ובניקיון שהיו מנת חלקי טרם נכנסה לחיי עם אישיותה המשתלטת ונוכחותה המעיקה והממכרת.

תמיד כששומע מישהו חדש או מישהי חדשה על הסיפור שלי ושל סיגי, זה נשמע להם מוזר.
הכיצד אחרי שמונה שנים מאד אינטנסיביות, קמתי בוקר אחד ואפילו בלי להחליט שזהו ודי, גיליתי שנגמר, שאין משקעים, ושאין חיבורים שקשה לנתק.

תמיד אומרים לי "כל הכבוד" אבל האמת שזה לא עלה לי במאמץ ולא משהו שצריך תשבחות. זה פשוט קטע כזה שקורה לפעמים, בו אדם מגלה שהוא מיצה. שנגמר.

שש שנים בלי סיגי, בדיוק היום.
ואני זוכר את זה רק כי אני זוכר תאריכים.

שש שנים בלעדיה, ונכון להיום, כמו בכל שש השנים שחלפו – אני לא מתגעגע אליה בכלל, אפילו לא קצת.












וזה לא שלא יוצא לי לפעמים למשש ולפרק אותה, ככה בקטנה.

כי פה ושם מגיע איזה בוף,
ובשביל הקסיסה, עדיין צריך איזו סיגי אחת.