הולם להפליא

יום הולדת לחברה, חברה מהסוג הטוב. הממש טוב. חברה שעושה לי טוב.

יושבים בצהריים בד"ר שקשוקה, יום חול, החלק הסגור של המסעדה מאוכלס בדלילות.
אני אוהב את הדוקטור, כבר שנים, וכששאלתי אותה איפה היא רוצה לאכול ביום הולדתה, שמחתי על בחירתה.
בשלב כלשהו במהלך הארוחה היא שולפת נרתיק קשיח של משקפי שמש ומוציאה ממנו גאג'ט אפור ובולבוסי קטן וקל ועליו שני כפתורים.

תוך כמה שניות אני מבין, זה שלט רחוק מהסוג שדיברנו עליו באחת משיחותינו. כזה שמפעיל ויברטור.

"איפה החלק השני ? "

"בתוכי"

אני לוקח את השלט ליד. שני כפתורים יש בו. על האחד סימן שמבהיר שהוא אחראי להפעלה ולכיבוי.
השני בורר מצבים.

אני מפעיל.
פניה משתנות, עיניה מתרחבות, והיא כולה מתחייכת. בעיניה נדלק המבט הזה שלה, המסוכן, המחורמן, המצפה לבאות.

את הארוחה המשכנו כשאני מדי פעם בורר מצב אחר, ושומע ממנה מה זה עושה.
מהירויות שונות, מקצבים, יש שם בין שבעה לעשרה מצבים – עד סוף אותו היום לא נסגרנו על מספר.
בשלב מסוים היא שוקעת עמוק בכסא, המלצרית השמחה והחביבה משוכנעת שזה שילוב של השווארמה כבש והערק.
יש משהו מרתק בלענג מישהי בלי לגעת בה.
היא בשמלתה, אני אוכל בענייניות (ואני יודע לאכול בענייניות) ומדי פעם לוחץ על כפתור זה או משנהו ומעיין בתגובותיה.
כמו מדען חקרן.

מכבה.
ואז אחרי שהיא מסיימת לעשות פרצוף עצוב, ומתפנה למשהו אחר, ברגע שבו היא לא מצפה – לוחץ שוב ורואה את ראשה נרתע אחורה כאילו ישבה במכונית שמאיצה פתאום.
"כן, זו מהירות טובה"
"זה יותר חזק"
"או, את זה אני ממש אוהבת"

טוב, אז אשאיר אותך על המצב הזה לזמן מה.

מסיימים לאכול, מקימים את עצמנו ויוצאים לרחוב. את התה אנחנו מתעתדים לשתות עם נרגילה. הליכה של עשר דקות, אולי פחות.

האינסטרומנט עודנו בתוכה.

היא מתרה בי לא להצחיק אותה, היא חוששת שזה יחליק החוצה וייפול.

"לא לבשת תחתונים מעל ? "

"דווקא כן, אבל את אלו עם הפתח "

"יופי, זונה"

אני ממשיך להשתעשע;
משתעשע להנאתי,
משתעשע להנאתה,
משתעשע בהנאתה.

מכשיר מעין זה, על שני חלקיו, יכול לגלות לכן את אלו שנהנים באמת מהשליטה, אלו שהיכולת שלהם לענג את האישה מספיקה להם (גם אם זה לעת עתה), ועצם האפשרות לשלוט בעונג של הפרטנרית עולה על הצורך להתפרק ולהתענג בעצמך.
כל מי שזיין אי פעם ופשוט לא רצה לגמור כי הפרטנרית שמתחתיו / מעליו נהנתה בטירוף והוא הבין שהיא נתונה כל כולה אליו וכל הוויתה מסורה לו – יודע על מה אני מדבר.

מסירת השלט הייתה אקט סימבולי של מסירת שליטה. מסירת שליטה שהייתה שם גם קודם, לפני הצעצוע.
היא בידיים שלי עכשיו.
זה המקום בו היא רוצה להיות, נשלטת, מנווטת, מופעלת מרחוק, על ידי מי שהיא יודעת שיודע ומכיר.
על ידי מי שבידיו היא מרגישה בטוחה.



אני מגלה עד מהרה את האפקטים הקוליים.
כמו זה שמתרחש כשהיא אומרת משהו ואני מפעיל באמצע המשפט.
כל מי ששיחק בילדותו עם הכפתורים של טייפ (והרס כמה קלטות) יכול לדמיין.

אחרי שהיא מספרת לי שבחנות השלט פעל באופן דומה על כל הויברטורים במדף אנחנו מתחילים לעיין באפשרות של הימצאות במקום בו עוד מישהי מאובזרת באופן דומה.
במסעדה, נאמר, או בתיאטרון, לשחק עם הצעצוע ולגלות שעוד מישהי בסביבה חווה דברים נעימים תוך שהיא מבינה שאין לה מושג מי מחזיק בשלט.

מדי פעם יצרה גובר עד כדי כך שהיא מצביעה על קיר כזה או אחר ומציעה לגשת אל מאחוריו, מסבירה שהיא מרגישה כמו יקב ושאי אפשר ככה.

אני בתגובה מכבה את השלט ומתרה בה להתנהג יפה.

"תנוחי קצת" אני אומר לה.
צמד מילים שנאמרו יותר מפעם באותן שעות.

הימצאות השלט בידי הופכת אותי לשותף בחוויה, וגם למנצח עליה.
אנחנו במעין בועה מתנייעת שאיש מסביבנו לא שותף לה.
הפרצופים שהיא עושה, עם הדלקה וכיבוי, עם שינוי מהירות ומקצב, הם מרתקים. בייחוד מרתקת העובדה שזה לא בשליטתה.
זה עובד גם מתוך הכיס – והיא מתקשה לחבר משפטים שלמים.

מתיישבים בנרגיליה.
כמה גברים, מהקבועים.
צעירים למדי.
מכירים אותי, גם אותה.

היא משתפת אותי בחוויה העוברת עליה :
"אתה לא מבין איזה סוטול זה ; הנרגילה (תפוחים), התה עם הנענע, והרטט הזה בתוכי".

אני ממשיך לשקול אופציות:
מסעדה זה מגניב, נרגיליה עוד יותר, ברחוב זו חוויה ייחודית.
אני חושב שצריך לבדוק את הטווח, ותוהה איך זה יהיה אם צמד הכופרים יבקר בבית כנסת. אם זה יעבוד מעזרת הגברים לעזרת הנשים.

נראה שזה באמת עובד כמו סם, היא נמתחת בכסא, נמרחת בכסא, מתחילה לדבר שטויות.
"ואיך המהירות הזו ?"
"אני כבר לא מבדילה, אני לא כאן"

מהנרגילה אנחנו יוצאים שוב למסע רגלי. אל הרכב שלה שהושאר אי שם.

עכשיו צריך לבדוק אם זה מסוכן לנהיגה.

אני כאן וכותב את זה – אז כנראה שהיה ברכב מבוגר אחראי ובקונטרול.
זה שהחזיק את השלט, כמובן.