יושב מול המחשב בחדר שלה.
על כסא עץ, כזה של פעם, מאלו שנשארים חזקים גם אחרי 20 שנה, כזה שמצאנו פעם ברחוב.
יושב עם חולצת טריקו לבנה ותחתוני בוקסר שחורים או כחולים כהים.
כולי אפוף בריח הזיון הממושך והמיוזע שהיה לנו כמה שעות לפני כן, לפנות בוקר.
היא נכנסת, בלבוש ביתי.
ובלבוש ביתי אני מתכוון למכנסונים שחורים צמדמדים וגופיה ורודה, כזו שממנה מציצים שדיה הכבדים, בכל תנועה שהיא עושה.
היא מתיישבת עליי, ככה, בלי הקדמות. עם הפנים אליי, מסתירה לי את המסך.
שנינו לבושים - במעט שאנו לבושים.
היא צמודה אליי, אני מרגיש את שדיה נמרחים ונמעכים על חזי, את ירכיה החלקות, המחרמנות, על ירכיי.
הכוס שלה פועם אלי מבעד שתיים או שלוש שכבות בד דקיקות.
היא מנשקת
ומתחילה להתפתל
בין הנשיקות משחררת מילים קטנות - שברי משפטים.
מתחככת ומתפתלת.
מניעה את אגנה כמו רקדנית שבעת הצעיפים.
מחככת כוס בזיקפה מכוסה ונחושה.
מחבקת.
ישובה ורכובה עליי, כפות רגליה תלויות באוויר.
והכסא ?
מחזיק, כמו שרק כסאות מסוגו יודעים להחזיק. בדממה ובלי מאמץ.
ממשיכה להתפתל ולהתחכך
כפות הידיים שלי חופנות, אוחזות ולשות את ישבניה מבעד לבד.
אצבעותיי נעות על בד רך, לוחצות מדי פעם בין רגליה מכיוון התחת לכיוון הכוס התפוח והשוקק.
ואז נעצרת לרגע, נרעדת, משחררת אנחה אחרת, שונה מאלו שהושמעו עד כה.
הגוף שלה עובר ממתח לריפיון והיא מודיעה "גמרתי".
אני מחייך ומרים גבה: "זה היה מהר"
"היא הייתה תקועה שם הגמירה הזו, הייתה בחצי הדרך, הייתי צריכה לשחרר אותה"
היא מחייכת ונצמדת שוב לנשיקה.
הוקל לה.
