היא צריכה טיפול.
לא זמני, לא ארעי, לא קטן.
טיפול גדול. זה מה שהיא צריכה.
לא קוויקי של רבע או חצי שעה, לא מפגש צהריים של שעה וקצת.
גם לא כזה שיתחיל וייגמר בדלת.
היא צריכה שאקח אותה כפרויקט.
אפנה כמה שעות טובות,
אגיע נינוח, לא עייף, ממוקד ומרוכז.
היא צריכה טלפונים מושתקים, ואת מלוא תשומת הלב.
היא צריכה שאתחיל בדיקה מקיפה, מילולית וויזואלית.
שאתהה על קנקנה ואשמע מה שמציק, שאצור סביבה נעימה ונוחה, מקבלת ומכילה.
שאבין מה עובר עליה, שאבהיר שאני יודע.
ואז היא צריכה שאפרק אותה. לגורמים. לחלקים הכי קטנים.
באופן יסודי ומקצועי. כמו שרק אני יודע.
שלא אותיר חלק על חלק.
ושלאחר מכן ארכיב הכל במקום – רק על מנת לפרק שוב.
ושאהיה שם גם בתוך הלמות הלב והנשיפות, וגם כשהיא תחזור לחיים כמה שעות שאחרי זה.
מתודלקת, משומנת, עם נוזלים במלוא הקיבולת.
שאלחץ על הדוושה ואשמיע את השאגה.
זה יאפשר לה להמשיך לנוע ולתפקד ביעילות מיטבית עוד זמן ממושך.
לפחות עד הטיפול הבא.