היא שתתה לגימה אחרונה מהקפה שלה, הרימה את עיניה והעזה להביט אל תוך עיניו, אל תוך העיניים החודרות, היוקדות, שמבטן הצמית אותה בקלות רבה כל כך, קלות רבה מדי.
"אני מוכנה"
"מוכנה למה ? " הוא שאל
"לשלב הבא שדיברת עליו"
"לא אמרתי לך מה הוא יכלול"
"אני מוכנה בכל זאת"
הוא אמד אותה במבט, סקר בעיניו כל חלק שלה שלא הוסתר על ידי השולחן, הוציא שטר מהארנק, הניח על השולחן, הניח עליו כמה מטבעות וקם.
למרות שכבר ידעה מה גובהו וראתה אותו עומד עוד קודם, ההזדקפות הזו עצרה את נשימתה לרגע. הוא היה גדול. גבוה ורחב כתפיים, כולו מלא כוח ועוצמה.
היא קמה אחריו והחלה ללכת לצדו, מנסה להדביק את צעדיו, מדי פעם מוצאת עצמה מאחוריו, בצילו.
הוא הלך מהר, למרות שנראה היה כמהלך לתומו. את צעדיו הגדולים לא היה לה סיכוי להדביק אלמלא עברה לריצה מדי פעם.
בשלב מסוים, מבלי להאט, פנה אל תוך חצר אחד הבניינים, משם לכניסה לבניין, ואחרי כמה מדרגות הוציא מכיסו מפתח ופתח דלת.
חיכה שתכנס אחריו.
נעל אחרי שניהם.
היא תלתה בו מבט והוא בדק איתה אם היא צריכה ללכת לשירותים, או לשתות משהו.
היא אמרה שלא.
"את פוחדת ? "
"קצת"
"קצת או הרבה ? "
"רגע אחד ככה, ורגע אחד ככה"
"הקשיבי, מרגע זה אני מתחיל את מה שאני נוהג לכנות 'בדיקה והערכה'. את כאן על מנת שאבדוק אותך ואעריך אם את מתאימה לי ולצרכיי. את יכולה לבחור מלת ביטחון או לומר 'מספיק' או 'די' אם משהו לא מתאים לך. את יכולה ללכת בכל רגע. אני ברור ? "
"כן"
"את רוצה מלת ביטחון ? "
"לא. אם ארצה להפסיק אומר "
הוא התבונן בה שוב במבט הזה האומד והשוקל, כמי שבוחן משהו שראה בפעם הראשונה, ויחד עם זאת כמי שמתבונן בדבר מה בפירוט מדוקדק, כשאינו מופרע על ידי איש.
גם לא על ידה. היא הייתה מודעת לגמרי למבטיו ויכלה להרגיש אותם מטפסים ונעים על גופה. היא הרגישה כאילו היא לא שם, כאילו זה לא נוגע לה. וה'נוכחות – נפקדות' הזו הייתה נעימה לה.
היה לה נוח לא להידרש למענה, לתגובה. נוח להיסקר ולהיבחן. וזה הפתיע אותה, מכיוון שידעה עד כמה היא נבוכה על נקלה כשמביטים בה במבטים מיניים, פולשניים, חקרניים, מפשפשים.
היה זה כאילו הוא מתבונן על מה ששלו, ולכן אין כל תמיהה או מוזרות בעניין.
"תתפשטי"
היא ניעורה באחת מהמקום הכמו מרחף ומסומם שהייתה בו. חוזרת אל החדר, אל נוכחותו אל הימצאותה מולו. וזאת כדי לראות אותו מחווה על נקודה במרכז החדר.
היא הגיעה למרכז החדר בשני צעדים קטנים, תוך שהיא מסירה מעליה את המעיל ומחפשת מקום להניח אותו. הוא העמיד כסא לצדה והיא הניחה עליו את המעיל, ואת הסריג שמתחתיו, מחפשת משען בזמן חליצת המגפיים, וכמעט קורסת ארצה תוך התמרונים הללו.
כשסיימה להסיר את מכנסיה, ידעה שהיא לא אמורה לשאול, ידעה מראש את התשובה, ניסתה להתאפק ולהמשיך, אבל בכל זאת שאלה.
"את הכול ? "
שנייה אחרי שנמלטה השאלה מפיה, נמלאה חשש. האם יענה לה "ברור" חסר סבלנות? או אולי אפילו משהו מעליב שיגרום לה להרגיש כמו צעירה מטופשת שמנסה לאכול משהו שמעל למידותיה ?
"את הכול" ענה לה בקול עמוק ורגוע. יוצר אצלה הקלה ושקט שהפיסו את דעתה.
לא תמיד היא אהבה את הגוף שלה, על אף ההתלהבות הרבה שהפגינו למראהו ומגעו הפרטנרים השונים שידעו אותו לאורך הדרך. וכעת עמדה ערומה לגמרי במרכז חדר של גבר שפגשה בפעם הראשונה לפני שעה וחצי.
גבר שפנטזה עליו ימים ארוכים, של התכתבויות, חילופי תמונות, של היערכות לקראת המפגש. שהיה אמור להיות מפגש היכרות. כך הוגדר.
אך עם כל זה, ממש לראותו, לעמוד לצדו, לשבת מולו. כל זה קרה אך לפני זמן קצר כל כך, אבל נדמה היה כאילו עברו ימים רבים מאותה ישיבה בבית קפה.
הוא הורה לה לקחת את הכסא עם בגדיה לצד החדר, ולהניח לידו את מגפיה. אחר כך סימן לה לחזור למרכז החדר.
היא לא הרגישה עירומה כל כך מעולם. היא שמחה על כך שטרחה אמש להחליק את עצמה, למרוט כל שערה בגופה, היא הרגישה שמבטו מעריך, חוקר, מפשיט אף את מערומיה, מגלה את כל סודותיה, חושף את בושתה.
הוא סבב סביבה, סוקר, מסתכל. היא קיוותה שהוא נהנה, מתפעל, מתרשם, אך לא הייתה לה שום דרך לדעת האם זה כך.
"את בסדר ? את מרגישה טוב ? "
"כן" ענתה בקול חנוק כמעט. "זה בסדר. אני בסדר"
הוא שלח יד אל שדיה הכבדים, שדיה שהטריפו את עיני מרבית רואיהם, אלו שהיו לעתים רבות כל כך המקום הראשון אליו נמשכו עיני הגברים. גדולים וגדושים, מלאים ועגולים. היא שמחה למגעו, הלש, המועך. היא הרגישה בעיניים חצי עצומות כיצד הוא שוקל כל שד בכף ידו הגדולה, כאומד את משקלם.
איכר בשוק, הבודק בהמה לפני רכישתה; הייתה המחשבה שצצה בראשה.
איכר ותיק ומנוסה, צרוב שמש וזמן, שכבר ראה הרבה בחיים. כזה שאי אפשר לעבוד עליו, בוחן את הבהמה המשובחת שמעמידים למכירה.
כף ידו המשיכה במסעה והחליקה על בטנה אל גבה התחתון דרך המותן הקמורה. ואז החזיר את ידו לשדיה וצבט פטמה בין שתי אצבעות ארוכות. צביטה חדה, מועכת, כואבת. כמה דברים קרו בה בו זמנית ועוד דבר אחד בשנייה שאחרי. היא הרגישה זרם חד של כאב שעבר בכל גופה, ראשה נורה לאחור ועיניה נפערו בהפתעה. כל אלו קרו בו זמנית. שנייה לאחר מכן הרגישה גל של רטיבות שוטף אותה. רטיבות שכאילו הייתה שם כל הזמן וגאתה באחת, מאיימת להישטף החוצה, עד כדי כך שבאופן כמעט אוטומטי נצמדו ירכיה זו לזו, כאילו על מנת למנוע מטיפות מתוכה לטפטף על רצפת החדר.
"כואב ? "
"כן"
"כואב מדי ? "
"לא"
הוא עמד עכשיו מאחוריה, מרחרח את עורפה, רואה את האותיות המקועקעות בו. ידו טיילה במורד גווה, חומקת הצידה על מנת ללכוד, שוב, את קימור המותן ואז נעצרה על ישבנה.
ידו ניתקה מהישבן ובתנופה אדירה חזרה אליו במכה אדירה שניחתה עליו. כל גופה היטלטל, ישבנה להט בצריבה, והתשוקה לובתה בה עוד יותר.
הוא חזר והכה בישבניה. פעם בזה, ופעם בזה. בכף יד פתוחה, גדולה, פרושת אצבעות. שוב ושוב.
הצליל של סטירות היד בישבן מילא את אוזניה והיא ידעה שהתחת שלה אדום עכשיו, על שני פלחיו. וכל שרצתה עכשיו היה להיות לו, שלו, לשימושו, לתענוגו. לתענוגה.
היא הרימה את עיניה כשניצב מולה שוב. גבוה ונישא מעליה. גם כשנעלה את מגפיה היה גבוה מאד, כמעט גבוה מדי, קל וחומר כעת כשניטלו ממנה עקביה.
הוא התבונן בה מלמעלה למטה ואמר בשקט.
"רדי על ברכייך, זונה"