הולם להפליא

קצת לפני שמונה בבוקר נשמעה דפיקה בדלת.

ניגשתי לפתח הדירה, ערום. הצצתי בעינית כדי לוודא, והיא הייתה שם. עומדת במדיה, ועל כתפה תיק הגב שלה. פתחתי והכנסתי אותה פנימה.

את הדלת נעלתי תוך שאני בולע אותה במבטים, והיא במבט שחלקו נבוך וחלקו מקטר.

אני מזיין אותה, מנהל אותה, שולט בה ומשתמש בגופה כבר חודשים. אבל זו הפעם הראשונה שהיא הגיעה במדים. המדים שהיא שונאת, בגדי העבודה שלה- מדי שוטרת במשטרת ישראל.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש פנטזיות, לרובנו הן נשארות בגדר כאלו.

את רובן של הפנטזיות שלי מימשתי לאורך הזמן, ובמקביל יצרתי ועודני יוצר חדשות, וחותר גם למימושן.
לזיין שוטרת זו  לא ממש פנטזיה מקורית, אני יודע. ויש סיכוי סביר שכבר היו כאן אחת או שתיים – אך לא על מדים.

ועכשיו היא כאן. שוטרת שסיימה משמרת תגבור בסיור בעיר אחרת, על מדים, שיער אסוף, חגורת עור כבדה ושחורה, אקדח למותניה.

והיא שלי – לעשות בה ככל העולה על רוחי.

היא עומדת מולי ומתחילה להתפשט.

• "לא! הישארי עם מדים"
• "אבל חם לי"
• "הישארי אתם"

היא סוגרת בחזרה את הכפתור שנפתח, המבט מתחנן

• "אתה יודע שאני לא אוהבת אותם"
• "אני אוהב אותם"

היא מסתכלת עליי במבט שמקבל את הדין ומספיקה למלמל:

• "זו פעם ראשונה שאני רוצה להתפשט, ואתה לא נותן לי"

היא עומדת במרכז החדר. במדים. אני יושב על הכסא החביב עליי ומכוון אותה במבט. היא מצייתת, נעמדת על הברכיים בין רגליי המפושקות ומתחילה למצוץ.

את ההזדמנות הזו אני ממצה עד תום.

במראה הצידית אני רואה את הראש שלה עולה ויורד, את המדים והסמלים. ומחייך למחשבה שאך לפני כמה שעות היא הייתה נציגת החוק והסמכות השלטונית במפגשים כאלו ואחרים עם תושבים.

ולא, זה לא דומה למישהי שלובשת מדי שוטרת במסיבת פורים או במשחק תפקידים. זה הדבר האמיתי.

מאוחר יותר היא מקבלת אישור להתפשט ונשארת עם חולצת המדים הפתוחה עליה. כך שגופה המעוצב והגמיש זמין לפעילות יותר נמרצת ואינטנסיבית. ההסתייגות שהייתה לה משילוב המדים שהיא שונאת והזיונים שהיא אוהבת, הלכה והתמוססה.
את השלב בו היא הייתה ערומה לגמרי ורק החגורה עם האקדח למותניה היא כבר אהבה ממש. בייחוד כשהוריתי לה להתבונן במראות שסביב המיטה, תוך כדי.

ההשתקפות שלה במראה, נחדרת, נבעלת, מזויינת כמו שהיא אוהבת, עם הטאץ' הייחודי של החגורה הכבדה שמלווה אותה בסיטואציות אחרות לגמרי, הדליקה אתה, נצרבה ברשתית ובתודעה.

כשהתארגנה לצאת, כמה שעות אחרי, כשסימנים אדומים על ישבניה, ועיטורי נשיכות על כתפיה מוסתרים מחדש ע"י מדים מהוגנים, היא ביקשה לוודא שאני שבע רצון ושזה בסדר שהיא תבוא על אזרחי בפעמים הבאות.

• "סבלת נורא?"
• "אתה יודע שלא"
• "אז?"
• "אתה מבין כמה קשה יהיה לי לשבת בסיור של שמונה שעות עם התמונות והזיכרון של מה שקרה כאן הבוקר? עכשיו אין הפרדה בכלל. עכשיו המחשבה שאני זונה שלך תהיה נוכחת גם שם"

שלחתי אותה לדרכה. מחויך

אני אוהב להפוך פנטזיות מכאלו שעוד יקרו לכאלו שכבר קרו. לא מן הנמנע שזה יקרה שוב, אבל אפשר לסמן וי ולהתקדם למימושים הבאים.

יש רופאה בקהל?