כל פעם מחדש (בשיח עם ונילים ובדס"מים כאחד) שמנהלת עם אנשים שיחה שואלים אותי מה זה בדס"מ בשבילי? מה אני מוצאת בזה? מה מושך אותי בזה? מה אני לומדת מיזה?
אתחיל מיזה שיש לי הרבה תשובות לזה ואני נמצאת רק במקום שעושה לי טוב בסופו של דבר אבל אפרט כמה מהתשובות וההסברים.
🔹️הדבר הראשון שהבנתי דרך המפגשים הראשונים שלי עם הבדס"מ זה היה שאני אוהבת את עצמי. את הגוף שלי ולא מתביישת בו (גם אם לפעמים כל מה שאומרת לעצמי במראה זה את לא מספיק יפה). וזה מוביל אותי לדבר הבא..
🔹️הדבר השני והלא פחות חשוב הוא להסתדר עם נשים. איכשהו מחוץ לבדס"מ תמיד ראו אותי כסנובית או מרוחקת. כשבפועל אני רק ביישנית מאוד בהכרויות חדשות. היה קשה לי לבוא לדבר על עצמי או בכללי להיחשף. כאן בבדס"מ ובדאנג'ן בפרט ישר הכילו חיבקו וקיבלו אותי. הרוב. לחלק אני עדיין לא עוברת בגרון וגם לא אעבור לעולם. זה שלהן אני תמיד משאירה פתח.
🔹️דבר נוסף הוא להבין שאני לא משוגעת/ פסיכוטית / לא יציבה/ סוטה במובן הרע ועוד שלל גינויים שאנחנו נוהגים להגיד הרבה פעמים לעצמנו וגם שופטים אחרים איתם. הבנתי שמה שאני אוהבת יש לו שם ויש לו מקום ויש לו לגיטימציה.
בין אם זה מין מסויים. כאב. יחסים כאלו ואחרים.
פתאום הרגשתי שאני חלק ממשהו שגדול ממני וכיף להיות חלק ממנו גם אם הרבה פעמים קשה, נפגעתי, אכלתי חרא ואני עוד חוסכת במילים ובדברים שחוויתי בתחילת ההכרות שלי עם העולם הזה, הקהילה והמועדונים הבדס"מים.
בעזרת הבדס"מ אני לומדת לשים לעצמי גבולות ולא להתבייש לשים לאחרים גם. כי כמו לא מעט האנשים בגלקסיה הזו הרבה פעמים לא אמרנו "לא" חד וחלק כשעלה בנו ספק לאם אנחנו רוצים או לא באינטראקציות כאלו ואחרות.
הבנתי שאני ראויה והפנמתי את זה. עדיין לא לגמריי.
יש רגעים שבאלי למחוק כל קשר שלי לעולם הזה שנקרא בדס"מ בגלל כעס כזה או אחר שלי, אכזבה כזו או אחרת אבל בסופו של יום בנאדם לא יחזור למקום שלא באמת טוב לו בו.
דרך העולם הזה למדתי שזה בסדר לעשות pause ולהתרחק כשמרגישים צורך. תמיד יקבלו אותך בחזרה. לא חייב ישר לשרוף גשרים ואז אחר כך להתחרט ולהרגיש פספוס והחמצה. שזה יותר מבסדר לחשוב גם על עצמך.
זה מן הראוי משליך על החיים עצמם.
כמובן שיש הפרדה ויש מצבים שזה אפילו הכרחי לעשות את ההפרדה הזו בין שני העולמות אבל..
כשנוצר משהו טוב מהחיבור הקוסמי הזה ויוצא רק טוב למה להפריד.
תודה למי שקרא עד פה. 🖤