כשהתגרשתי כל מה שרציתי זה למצוא אחת.
מהיום הראשון של הגט חיפשתי אותה.
אחת כמוני.
עם יצר כמו שלי.
כזאת שביום היא ליידי ובלילה היא זונה/שולטת/מתחלפת.
ואנכי אדם נחוש.
כשחסר לי משהו או כשמסמן מטרה כלום לא עוצר אותי.
קרנף.
משאית.
בולדוזר.
מכוון ויודע מה הוא צריך.
בהתחלה חשבתי לעצמי שעד שהיא תגיעה אני צריך לאכול.
הרי תאבון נדיר כמו שלי זה כמו שד שדורש.
דורש בשר.
עברתי כל כך הרבה נשים...
חשבתי שהתיאבון יפחת.
שכשיש לי מין בשפע לא אהיה לחוץ לחפש אותה.
אז הנה אני מוצא את עצמי בשפע של נשים.
נחשק כמו שלא הייתי כל חיי ועדיין...
חוסר שקט מתגנב אליי.
זה לא המיניות...
זה לא התאווה.
זה לא הצורך לפרוק.
לאט לאט אני מבין...
עד שלא אמצא אותה נחת לא תיהיה לי...
לא משנה כמה אזיין.
ועוד אחת...
ועוד אחת...
ים של ציצים.
ים של ישבנים.
הלב זקוק ורוצה את זאת שתיהיה לי עיר מקלט.
אני לא מוצא נחת אחרי הזיון.
מוצא עצמי שוב בטינדר חמש דקות אחרי שהלכה.
בכלוב...
בפטלייף.
בבאמבל...
ושוב הלופ הזה.
ושוב נשים זולות...
מת לשבור את הלופ...
לא הייתי כזה פעם...
דוש מניאק שכל מטרתו זה לזיין...
כמה בא לי שתבואי אליי.
כמה בא לי לשקוע בעינייך...
כמה בא לי לצאת מהביצה המסריחה הזאת.
ביי ביי אין בבו.
הפרופיל נמחק.
עד אז...
כנראה שאמשיך...
האש שבי והעקשנות לא תתן לי מנוח...
מחכה לשעה שלוש.
חייב לטבול בים.
