בלוגניסטית

הסתובבתי בתל אביב היום.
בכל פינה ראיתיך.
זיכרוני העלה את פניך, מילותייך.
והיינו שם שוב שתינו, בדימיוני.
איך ישבנו אז, בבית קפה ההוא, ואחזת בידי. ופשוט אהבת.
ובפארק, איפה שהילדים שיחקו בתופסת, ואת...
ועל הספסל, כשמילמלת את מילותיך לתוך אוזני.
ועוד ועוד.

הולכת ורואה אותך.
זכרונות נפלאים, של אהבה, של שייכות, של פומביות מטורפת באמצע ת"א.
רק בגלל שלא יכולנו/רצינו ללכת הביתה.


זה מצחיק ועצוב באותו הזמן. או משמח וכואב. עוד לא החלטתי.
אבל כזאת אני, הרי את יודעת.