ויסות חושי

לא, 

לא בא לי לעשות שטיף, 

בא לי ללכת ככה, 

ג'יפה, 

איך שאני, 

ולסיים את האימון הזה. 

והוא, יקבל אותי איך שאני. 

תרגלתי היום פרידה.

ממש ככה, באמצע הליכת הבוקר שלי,

הצלחתי לראות אותך מולי, והיית רך

ואני, חומלת.

נצמדת אליי, כמו ילד קטן שזקוק לאישור

נצמדת, מחכה שאעטוף אותך בסליחה.

ולא היה כעס בינינו ולא היה כאב,

רק תחושת השלמה וסגירה.

פרידה.

אני ממש ממש מקנאה

בכל אלה שחיים בסרט

כאילו שהזין שלהם פולט קרני אור

ואני ממש, רוצה להתחמם שם.

אנחנו בפאקינג אוגוסט. 

שבו בשקט. 

מכווץ אותי,

לפתוח את הוואטס אפ ולראות אותך,

מחליף תמונה.

מפרסם סטטוסים.

מחייך.

אני מכירה אותך.

שכחת?

אני יודעת שאתה עושה את זה בשבילי.

כואב גם לי.

אבל, זה נגמר.

איזה כיף שיש פה את הדפים הלבנים האלו,

להקיא עליהם ואליהם את כל מה שמתקרקש בפנים.

אתמול הייתי בערב העצמה נשי.

יש נשים שהן אלות. 

וזה לא עניין של גוף או של יופי (אם כי, זה מאוד עוזר כשהן מאוד יפות),

זאת פשוט מודעות אחרת ואהבה עצמית שמשדרת לכולם, שאת הולכת על עננים.

פעם, מישהו קרא לי אלה.

אני מתגעגעת להרגיש כך.

באמת שקשה לי להבין איך בן אדם אינטליגנטי ומוכשר כמוני לא מצליח ללמוד את המשימה הפשוטה הזאת של גלגול סיגריה.

אני יושבת מול שקית מלאה

מתאווה

מלקקת שפתיים

וכלום. 

הירוק הזה לא יקרה, גם היום. 

זאת מודעת דרושים. 

אם אתה דרומי ויש לך שעה להרוג, 

בוא לגלגל לי סיגריות. 

מבטיחה לך אחוז מהשלל. 

אני מלאה בעצב,

ושום מחשבה רציונלית לא מצליחה לתפוס מקום אמיתי במיינד שלי.

אז אני ממלאת את היומן וחורשת את הרשת,

מוצאת את עצמי רצה

רצה

ופותחת כינוי בכלוב, אחרי שנים שלא הייתי.

אולי זה שלב הדיכאון שמלווה את האבל

והזמן מרפא את הפצעים.

כמה זמן עוד להאכיל את עצמי בבולשיט הזה?