בימים האחרונים מתחזקת אצלי התחושה, שהעולם מקשיב לי. מגיב לי. מסונכרן אליי.
החודש האחרון היה לי קשה. הרגשתי את האדמה היציבה נפערת מתחת לרגליים שלי, כמו בולען ענק.
העצב, הבכי. הרמתי את עצמי לטיפול.
גם התחלתי סדרת פעולות מנע. חזרתי להתאמן, התחלתי לתרגל יצירת קשרים חברתיים וגם המון אהבה עצמית ומשפטים מאפשרים שפונים לתודעה.
וזהו, אני לאט לאט מתרוממת ויש רגעים שאני אפילו מצליחה לחייך.
והעולם? נענה לרצונותיי הכמוסים.
אמור היה להגיע מטופל בערב וכל היום התהלכתי בבטן בחושה, עם ההרגשה שלא בא לי לטפל היום. הלוואי ולא יגיע. למרות שבבוקר הוא אישר הגעתו, שעה לפני הטיפול הגיעה הודעת ביטול ממנו.
הוא בטוב. אל דאגה. אבל נאלץ להתעכב והוא ממש מתנצל. וכך, בדיוק כך, קיבלתי מה שרציתי. והבטן נרגעה.
הגוף שלי דורש חבלים. דורש להיקשר ולהיאסף.
והנה, בקלות של פנתרה שחורה, קבעתי סשן עם מאסטר בקשירות.
ואני זורמת. וגם העולם.
