ויסות חושי

אני שוכבת על הספה במרפסת. 

באוזניות, פלייליסט הריצה שלי.

לרגעים, אני צורחת עם הזמרת וכבר כמעט עשרים דקות שאני רוקדת ומשתוללת. בשכיבה על הספה שלי. 

במרפסת. 

וזה עצום, כשאני מבינה שגם באמצע הסאטלה, אני בשליטה. אני מבינה איך זה נשמע ואיך זה נראה מבחוץ.

בראש שלי משתוללות מחשבות על זה שהשכנים הצמודים שומעים את כל הזיופים שלי והמרפסות ממול ולמעלה, שולפים מצלמות. 

תיכף הטיק טוק יוצף בסרטונים של אישה בפיק חייה, משתתפת בסשן עצמי של אימון-ריקוד אוזניות.

אני חושבת את כל זה אבל פאקקקקק, ל-א אי-כ-פ-ת ל-י!

אני בשליטה ואני בכלל לא, בשליטה. 

והתובנה, שזה בדיוק מה שזה עושה לי, היכולת להבין מה אני עושה, ולעשות את זה, בכל זאת. בלי שיפוט, בלי עכבות או בושה, לקחת מזה רק את הכיף, הילדותיות, העונג שמתפשט כשמפלס האנדורפינים עולה. 

כמה שאני אוהבת את שעות הדמדומים של שבת. כשהשבוע החדש מתדפק בדלת, דוחק אותנו לחזור למסלול השיגרתי, זה של הריצה. התחרות ומירוץ הכסף. ההישרדות. 

מחר אני מתחילה דיאטה. 

מישהו, שאינני יודעת איך להגדיר אותו, 

מכר, שולט לשעבר, אחד שזיין אותי, 

ככל הנראה אחד שאהבתי, 

הסב את תשומת ליבי היום,

לעובדה העצובה, 

שאף אחד ושום דבר לא ניצנצו אותי, 

כבר תקופה ארוכה. 

כלום לא האץ את דפיקות ליבי

וגרם לעיניים שלי לזהור. 

אף אחד לא ממש ריגש, 

קיווצץ', 

הלהיב. 

בא לי! 

לקרוא כאן פוסט ועוד פוסט. 

להרגיש נדהמת, מזדהה, מתחרמנת. 

המילים שלו מדויקות.

התמונות משחקות לי בראש וגם בכוס. 

להתלהב. 

הנה מישהו שארצה להכיר. 

להיכנס לפרופיל ולגלות שהוא נשוי 🙄

יש לי טעם של אכזבה בפה, 

עוד לפני שהזדיינו. 

מה אתה אוכל????? 

אין כמו ההרגשה הזאת, 

לעלות על ג'ינס וטי שירט. סניקרס. 

חפה מאיפור ומניירות. 

מלווה בשני גברברים צעירים ומסוקסים. 

אני מלכה. 

#הילדים_לוקחים_אותי_לסרט

"בוא"

? 

"בוא. לספסל שלנו, ליד הגלגל שבו השארת לי את הפתק האחרון."

"אמיתי?"

"בוא."

אני יושבת בפארק החשוך, צופה על האנטנה הענקית והצבעונית שבכניסה לעיר. כולם מכירים את האנטנה הזאת, היא צובעת את שמי באר שבע. 

בודקת את השעון. 

מהבית שלך לכאן, אם יצאת מיד, חמש דקות נסיעה. 

אתן לך עוד שתיים ספייר, לפני שאוותר ואלך. 

*

"את האדם האחרון שציפיתי לשמוע ממנו" 

"אני יודעת". 

אני קמה אלייך ומחבקת. זה חיבוק קצת נוקשה וקצת קר. לא מאלו שאני אוהבת.

אני מצמידה את הראש שלי לחזה שלך. קצת מתחככת. מתלטפת. הידיים שלך, מתרככות לאט לאט. קולטות אותי. אני יודעת שקשה לך. 

"כמה זמן עבר, שלוש שנים? מה קורה איתך? ספרי. "

אתה מתרחק ממני, רק מעט. מושיב אותנו על הספסל.

" לא קראתי לך כדי להשלים פערים." 

"אז מה אנחנו עושים כאן?" 

אני מסתכלת לך עמוק בעיניים ומחייכת. 

הידיים שלי נשלחות לכפתורי הג'ינס שלך. 

"אני רוצה למצוץ אותך" 

" חתיכת זונה. את רצינית? "

אני לא עונה. המבט שלי נעוץ בעיניים שלך ובלי להתכוון לזה, הלשון שלי מלקקת את השפתיים. 

אני רטובה. 

*

אתה פותח את המכנסיים ושולף את הזין היפה שלך. מלטף אותו, מעמיד אותו לכבודי. 

"קחי, כלבה מטורפת."

כאילו שנזקקתי להוראה הזאת. 

כאילו שהתכוונתי לחכות שתרשה לי, איש. 

אני יורדת על הברכיים ולוקחת את כולו. עמוק. מהר. יונקת אותך. הפה שלי מתמלא ברוק ובטעם שלך ואתה גונח. תופס לי את הראש ומגביר את המהירות. שומע אותי נחנקת, מגביר את העוצמה וגומר לי עמוק בגרון. 

אני קמה ואתה מדליק לנו סיגריה. העיניים שלך זורחות אליי. אתה מחוייך. וגם אני. 

"ספרי קצת מה קורה. מה חדש?" 

"תזמין אותי לדייט אמיתי. נדבר."

אני מפריחה אלייך נשיקה ומתרחקת.

ככה זה בראש שלי כבר יומיים. 

ככה זה יכול להיות. 

אתה יודע מי אתה.

אם אתה קורא את זה, תעשה צעד ראשון. יש לך את הנייד שלי. 

הלסתות שלי ננעלות חזק

והיד קופצת בצורה בלתי רצונית.

אני מנסה לקרוא, אבל חוזרת על אותו משפט, אותה מילה. 

שוב. ושוב. 

כמו הכלבה של פבלוב, אני מריירת, כשנשמע הפעמון. 

ואני חרמנית. 

פאק, אני חרמנית. 

TMS. 

לא מה שחשבתי. 

הייתי ככה קרובה

מלכתוב לך "בוא". 

לא משנה עוד כמה לילות אני אבכה, 

בסוף ארפה ממערכת היחסים הזאת. 

יהיה ויתור על הפנטזיה. התמונה,

שבה אתה מופיע במפתיע בעבודה שלי וסוחף אותי מחדש. 

לא משנה. עוד כמה לילות, אבכה. 

כשאת סובלת מויסות רגשי, 

אפילו זיכרונות יפים, מימים נהדרים של חופש, מצליחים להציף את הלב ולהעלות דמעות גדולות ומלוחות. 

אני אוהבת את ההודעות שאתה שולח לי בהפתעה, 

בלי קשר לכלום, 

פתאום, 

אחרי שתיקה של חודשים. 

מיד עולה בי תמונה שלנו, באמצע חורשה, בפאתי רישיקש. אתה מדליק לי ג'אראס ואני פותחת שקית של במבה ונשכבת על הרגליים שלך. 

כל העולם שלך נמצא בתרמיל הקטן שאתה סוחב וביום ההוא, התרמיל שלך היה גם כל העולם שלי. 

אתה מספר לי על החוויה האחרונה שלך, בבית של מפיק מוזיקלי מפורסם ועשיר בגואה ואני נסחפת אחרי המילים שלך, מדמיינת איך החיים נראים בתוך סניקרס אדומות. 

אתה מתלהב מהבמבה ואני מתלהבת מלשמוע אותך מנסה לומר במבה. וביסלי. אנחנו צוחקים בטירוף. 

הלב שלי פתוח איתך. כלום לא כבד עליי, כשאתה מדליק אחת נוספת ואפילו הניסיון ללטף שוורים רעבים שרועים באחו, לא מדליק את נורות הסכנה בראש שלי. או שלך.

לאיש בהודו לא אכפת שהסתובבתי שבועיים עם כחול ענקי. 

הודעת ההפתעה שלך היום עשתה לי טוב. 

למרות שאני בוכה. 

אני מתגעגעת לתרמיל הקסם שלך. 

אני מתגעגעת להודו.