ויסות חושי

יחי הקדמה! 

זאת שמאפשרת לי להיות אישה שמאלנית, פמיניסטית, סטודנטית באקדמיה, גרושה. וגם אופת עוגות. 

כזאת, שזקוקה לגבר שמרן ומחזר שיכפכף אותה מדי פעם ויזכיר לה שיש קמח בארון וצריך לנפות אותו. 

ואז יכין לה קפה. 

ויזיין אותה חזק. כמו הקפה שהכין לה. 

ויריב איתה מלא ריבים קטנים על נושאים ברומו של עולם ואז ידרוש שתרכב לו על הפנים. 

אפיתי עוגת תפוזים. היא הולכת מצוין עם קפה. 

וזין! 

מפלס האושר בסוג של ירידה זמנית. 

הברזתי מאימון כח וחזרתי הביתה, לתקליט החדש (ישן, ישן. הוא פשוט חדש אצלי) של היהודים. וגם של ריאהנה. 

איזה כיף זה תקליטים חדשים. 

עכשיו, אני זקוקה לזין חדש. 

להגיע מהעבודה, להניח את התיק ולרכב עליו. 

לצלילי היהודים. וריאהנה. 

(אפשר גם משהו אחר. אני פתוחה לחלוטין!)

כשנגמור, 

נוכל לשבת במרפסת לקפה ולדבר על היום. 

החדש של נגה ארז. חיבבתי אותו. 

אני מסתובבת בעולם חרמנית. 

בדרך כלל מדובר על ידע. אני אוהבת ללמוד ולחקור. 

המוח שלי סופג, מעבד ומסיק. אני נרטבת משבבי מידע מלהיבים שמציתים את הדימיון. 

ביומיים האחרונים, מדובר בזין. ובכוס. בסקס. 

לא בספר. לא במאמר. בסקס. 

והיום, הסתובבתי במסדרונות בניין 34 וחלמתי על המרצה. בזמן שהוא התמוגג מהתשובות שנתתי, אני נעצתי מבט בטבעת שעל הידיים הגדולות שלו וחשבתי לעצמי שאולי, הוא לא באמת נשוי אלא רק מגן על עצמו מסטודנטיות מטונפות כמוני, שמבקשות ללמוד ממנו דברים שאינם בסילבוס כלל. או אולי ללמד אותו. אנעראף. 

יש מצב שהוא כמו קלארק קנט. מתלבש כמו חנון ומלמד קורס של חנונים. מרכיב משקפים אבל רואה מצוין. 

מתחת לחולצה המשובצת שלו, הוא מחביא כריזמה מטורפת ושרירים חזקים. האקדח שהוא נושא, עם קת העץ, זה בכלל פלוגר. 

ולא, זה לא באמת באמת משנה. 

גם העובדה שהוא זכר את השם שלי היום והתייחס אליי אישית, לא באמת משנה. 

זו רק החרמנות הזאת. 

הרצון והצורך. זה הכל מדגדג. 

תיכף אגיע הביתה ובטח אנתב את כל האנרגיה הזאת לכתיבת התזה שלי ולשינון החומר. 

אוטוטו תקופת מבחנים מתחילה. 

מסיבת "פחד ותיעוב" ב-Sin, עלתה לי ביוקר.

היו לי התחייבויות משפחתיות בשבת. התהלכתי חצי סהרורית, חצי מוסנפת ברחובות שכונות רחביה וטלביה בירושלים. שום מנת חסילונים בחמאה ולימון ושום קוקטייל יסמין על בסיס נגרוני ותפוזים, לא הועילו. 

ואני לא בטוחה שזה היה שווה את זה!

נכון, היתה מוסיקה טובה ורחבת הריקודים היתה מפוצצת כבר מהשעה 00:00. היתה קוראת בקלפים (שחלקה תובנות ואף השאירה לי את קלף השמש), מכונות הימורים ומפל שוקולד. 

נכון, היה חדר משחקים. ניצלתי אותו לדיוק יכולות ההפלקה שלי. משחקי חימום וטיזינג הם המומחיות שלי. הפרטנר המהמם שלי נראה מרוצה ומוכן, למרות הקוק ולמרות שהוא בכלל לא בקטע של אימפקט. 

ונכון, נכון, נכון, היו אנשים יפים ולבוש מושקע.

אבל, בשורה התחתונה והמסכמת, הרגשתי שחזרתי לנשף התחפושות בכיתה יא'. קליקות של אנשים שקבעו לפיקניק של סיגריות בחצר וסווינגרים שבאו לזיין את בת הזוג של החבר בפרהסיה. 

אפילו במישור המשחקי, גם הגברים שהביעו עניין, יצרו קשר עין וחייכו בקטנה, לא מצאו את האומץ לגשת וליזום. קצת תמוהה בעיניי, בהתחשב בסוג המסיבה. 

אם נשאר לי טעם של עוד, זה בגלל שאני מזוכיסטית שאוהבת לבדוק גבולות ולבצע ניסויים בערבוב חומרים על גופם של אנשים שהם אני אבל, לא רק.

עד הפעם הבאה בירושלים.

אז, אני חוגגת היום 45.

וכיאה לילדת יומהולדת, יהיה קברט, אוכל טוב ובעיקר, יין משמח. 

עוד שנה. 

בפרספקטיבה של זמן, זה כל כך הרבה וגם כל כך קצת. 

באימון הפרטלק הקשוח היום, עשר הדקות האחרונות הוקדשו ל - cooling down. 

עזבו שקיללתי כל שנייה, נראה לי שדופק הלב רק עלה, זה נדמה היה כנצח. ספרתי כל שנייה ב - (60*10) - 600 השניות האלו. 

ומנגד, אנחנו ממש עכשיו בחצי השנה של 2026!!!! מי היה מאמין. רק אתמול חגגתי 40. אחותי שלחה לי זר ענקי של שוקולדים ויין (זונה!) וכתבה לי שנכנסתי לעשור הכי טוב של חיי. WTF, איפה?!? 

האמת שכן. יש מצב שהיא צדקה וצודקת. 

מזל טוב לי 🎉 

#תדמיינו תמונה של המשרד שלי מלא בבלונים שקיבלתי. 

יום חופש. 

אולי שבוע חופש. 

להתבטל. לטייל. לשתות קפה והמוןןןןןן אלכוהול. 

להסתכל על בניינים, בלי לחשוב על הלו"ז של מחר.

לקפוץ על רכבת ולרדת בתחנה שאינני מכירה. 

להזדיין.

להתנשק.

ללכת יד ביד, בלי לחשוב על פרידות ושברון לב. 

ללקט אוצרות. לקושש שיחות. להכיר אנשים חדשים ממקומות חדשים.

ורחובות חדשים. 

לשבת שעות בבית קפה ולהתבונן בעוברי האורח. 

לכתוב ספר חדש.

או סתם סיפורים. 

לנשום. 

אני צריכה חופש. 

אני במיטה. 

שיכורה ומלאה מארוחת הצהריים המשפחתית. קוראת ספר בינוני ממש, אולי הוא בכלל מתויג כספרות לבני נוער, מחכה לסמאט הגדול, ששלושת הפרקים האחרונים מרמזים שיבוא, וזה לא קורה. 

בחצי הכרה. הכותבת מתארת את התחבורה הציבורית של ניו יורק ואני נזרקת לטיול האחרון שלנו בברלין. 

קופצים לאוטובוס, 

יש לנו יום שלם מתוכנן ומיליון מוזאונים לראות ואז, בהפתעה, באחת התחנות, נגלה לפנינו שוק יד שתיים ענקי. אוצר גלום לחובבי העתיקות וההרפתקאות שאנחנו. 

אתה מסתכל עליי ואני פוערת עיניים למראה עשרות הדוכנים העמוסים לעייפה. 

באחת, התוכניות של היום נדחקות הצידה. בלי מילים, מספיק מבט, אנחנו מתואמים ויורדים, מוצאים עצמנו בגן עדן קטן של עתיקות, מכשירי עינויים, מסכות עור ומטבעות.

אתה בוחר לי אוזני חתול מרשימות ולוחש לאוזניי: "אני אזיין אותך באלו עד שתייללי! את תהיי כל כך יפה!" ומתמקח עם בעלי הדוכן. כשהוא סוף סוף נוקב במחיר שמתאים לך, אתה משלם לו ומניח עליי את הרכישה החדשה.

"בואי, נחזור לכאן מאוחר יותר", אתה נצמד אליי. מחבק מאחורה. אני יכולה להרגיש את הזיקפה שלך קשה ובלתי מתפשרת. אתה צריך שאיילל. 

"מיאו" אני מחייכת אלייך. מרגישה סקסית במיוחד בחולצה שחורה עם צווארון קולר שחור ואוזני חתול. 

אתה גורר אותי בחזרה לתחנה, בדרך למלון. 

שנינו יודעים, שאם נחזור לכאן שוב, זה יהיה כבר מחר. 

זה לא מצג שווא, 

בטח לא הצגה. או ריצוי. 

אלו נתחים. פיסות אישיות, שלא נחשפות לכל אחד.

בטח שלא בעולם הפיזי, ריאלי, לוגי.

אם אתה קורא ומהנהן, אתה מסכים ומזדהה, 

מרגיש שיש נקודות השקה ופוטנציאל, 

זה משמח. 

אבל זו לא תעודת ביטוח, ואין אחריות.

ובטח שזה לא מצג שווא.

אוכל טעים ומנחם, זה Must! 

פוסט באיחור. 

אם כי, איחור אופנתי קל, הוא ממש מקובל במחוזותינו ואפילו נדרש.

תולי קיבל אותנו בפיסת בד שחורה שהיתה אמורה לייצג חצאית, מעל תחתון חוטיני, ומדבקת לב זוהרת על כל אחת מהפטמות שלו. הוא לבש חיוך ענק וגם אנרגיות מיוחדות. 

היו סדנאות כייפיות שעסקו בעינוי כפות רגליים ובגבולות. היתה סדנה יישומית מאוד טובה שחידדה עקרונות פשוטים של בדס"מ והזכירה לי שגם ממירום שנותיי וניסיוני, התמסרות צריך להרוויח. אמון צריך להרוויח. אינטימיות, גם אותה, הבנתם נכון, צריך להרוויח. 

ובפער בין הסדנאות, שתינו ועישנו והתנשקנו. יצרתי קשרים חדשים (ועסקיים! איזה קטע! 😂) עם שתי נשים מדהימות. דיברנו. צחקנו. ועישנו עוד. 

ואז, הגיע הפליי. 

הרחבה התחתונה הפכה לסשן אחד גדול של משחקים. היתה פינת הצלפות ופינת סטירות, פינת קשירות ואפילו פינת משחקי שעווה. היה עירום והיו אנשים שהתלבשו כל כך יפה ומעורר. 

גניחות נשמעו מכל עבר. מוסיקה סקסית, תואמת ריקודים השלימה את האווירה ועדיין, לא מצאתי את עצמי. 

הפרטנר שאיתו הגעתי, היה מתוק ומכיל ואפילו לא העלה בדעתו ללכת לשחק עם מישהי אחרת. למרות שהצעתי לו ושיחררתי אותו. 

הבטתי בכל הצעצועים היפים בחדר המשחקים הזה ובראש שלי בכלל הדהד משפט שנאמר לי בחמישי: 

את לא רוצה שיגעו בך. 

את לא רוצה שיגעו בך. 

את לא רוצה שיגעו בך. 

וככל שהלופ הזה התנגן לי בראש, הסכמתי איתו. 

אני לא רוצה שיגעו בי. 

אני לא זקוקה שיגעו בי. 

אני צריכה אחד שיגע בי. אחד. שיגע. בי. 

הבדסמ שלי הוא זוגי. הוא אישי. הוא שייכות. הוא בדיוק האמון, האינטימיות, הביטחון וההתמסרות שבאים ממקום גבוה יותר מתשוקה, סקס מזדמן או מגע של גבר זר. 

אני רוצה את הכל: את ההצלפות, את הפיפי, את הקשירות והשעווה. אני רוצה את הכאב, הדמעות, ההתרגשות והאדרנלין. אני פשוט לא רוצה אותם עם כל אחד. 

*

יצאתי מהפסטיבל עם שני נרות למשחקי שעווה כואבים וריחניים ועם התובנה החשובה הזאת. 

היה טוב וטוב שהיה. ועד הפסטיבל הבא, קחו ירח נדיר: 

שבוע של אלכוהול ומפגשים מעניינים גבו את המחיר. 

ריצת הנפח של שבת, היתה קשה ומבולגנת. 

רואים את המחשבות ואת הפיזור הרגשי בקצב. 

קילומטר עולה, קילומטר יורד, הבאלגן חוגג בשעון, בלב ובראש. 

ובכל זאת, סיימתי את 15 הקילומטרים שרונן הכתיב לי, הכנתי סנדוויץ' עם חביתת ירק, מרחתי נצנצים ויצאתי לדרך.

פסטיבל מיני אקסטרא - הנה אני באה!