ויסות חושי

אצלנו בבית מעולם לא בישלו חלקי פנים. 

אבא שלי ז"ל, הצליף בנו פניני חכמה בלתי נשכחות: 

" למה שארצה לאכול את הלשון של הפרה, מי יודע איפה היא ליקקה לפני... "

לא יודעת, זה הצחיק אותי כל פעם מחדש,כשהמשפט הזה התגלגל לי בראש, שנייה לפני שהגרוש שלי דחף לגרון עוד חתיכה מהלשון שאמא שלו בישלה. אין על ארוחות משפחתיות. 

זימנתי אותו לחיים שלי. 

לא יודעת אם בדיוק בקונסטלציה הזו, אבל הוא שם. 

והוא מצחיק אותי. ושרירי החזה שלו, מטריפים אותי. 

צבע השוקולד שלו, ממלא אותי מיצים מתוקים. 

אני לא מחפיצה. אולי קצת.

פאק, איזה ארבע ראשי יש לו, אני מסוגלת ללקק אותו שעות. 

הלשון שלו בתוכי ואני מתחרפנת. 

מתחננת להרגיש אותו. מתחננת להתמלא. להתכווץ עליו. 

"יש לך קונדום?"  כולי מתחנחנת. נוזלת. 

"ממממ לא." הוא עונה ואני נכבית בדקה. 

"מה נסגר איתך, איש?" 

"נו, מה, אני לא בן אדם של סטוצים" 

"גם אני לא, אבל אני לא יודעת איפה הזין שלך היה לפני" אני אומרת, לובשת את החוטיני הסגול שלי ויוצאת לאוויר הקריר של הערב. 

השרב נשבר. 

צום של שנתיים עדיין לא.