אני כפותה בחבלים שלו.
יוטה ולימון מתערבבים בקרם הגוף שמרחתי לפני, מזינים אחד את השני (בדיעבד, לא מורחים קרם גוף לפני סשן קשירות!)
התנוחה קשה לי ומאתגרת אותי.
בישיבה מזרחית, כפופה קדימה, רגליים ב-Agura וידיים ב- Tengu, אני מרגישה כמו עוף בגריל. הוא בוחר להקשות, להעלות את הרף, אוסף את השיער שלי ומחבר אותו לרצועות החבל שבגב התחתון. עכשיו גם הראש שלי מקובע בצורה שמותחת את הצוואר.
חסרת יכולת לזוז או לנשום עמוק, הכאב מחסל את היכולת לחשוב והתסכול עולה.
אני נושמת שטוח. שוב. ושוב. מוציאה אוויר לאט. מנסה לספור עד ארבע.
עוצמת עיניים ומנסה להרפות. לא מצליחה.
פותחת עיניים. המבט שלי ננעץ בתקרה, מתמקד בנקודה מעל הנברשת. זה לא מנחם.
הוא יושב לצידי בשקט. מאפשר לי להיאבק בשדים שלי. המבט שלו לא מפספס אפילו את הניסיונות הקטנים ביותר להזיז אצבעות. העיניים שלו טובות אבל הוא לא יכול להילחם עבורי. זו המלחמה שלי. אלו רוחות הרפאים שלי.
אני שואפת שוב לאט וסופרת עד ארבע. נשימה מרובעת. "תנשמי", אני מזכירה לעצמי ועוצמת שוב עיניים. מפעילה את עצב הואגוס.
הכאב עובר לאיטו ומתחלף בתחושת קהות ועצב. יש משהו בריסון הגוף שמחדד את הגבולות. דמעות פורצות ממני, ללא שליטה, והמוסיקה ה-so called מרגיעה שהוא שם, רק מעצבנת אותי. היא חוזרת בלופים ומעצימה את הייאוש.
למטה למטה, אני פוגשת אותי בצורות הכי טהורות. השנאה שם גדולה ויש גם כעס עמוק. תחושות אשמה. זה נורא, אבל אני יודעת שאלו רק השתקפויות. היום, יש שם אהבה מאוד גדולה. אני רוצה לחבק אותי. להכיל אותי. להזכיר לעצמי שאלו דברים שעברו, אני החלמתי. אבל אני לא מספיקה. הוא ניגש מאחוריי ומתחיל להתיר את הקשרים, לאט.
כשהוא מערסל אותי בתוכו, מתיר עוד קשר ועוד ליפוף, אני מרשה לעצמי להישען עליו. זה סוג של אפטרקייר שמשרה ביטחון עמוק.
תחושת ההקלה מיידית. וגם הכרת התודה.
כמו תמיד, החבלים מחזירים אותי לגוף שלי. המוח מוצף באנדרופינים ואני מרשה לעצמי עוד רגע בחיבוק הנוח שלו, לפני שהמפגש ייגמר ונשוב לשגרה.
#תמונה מהרשת (אולי פעם הבאה תהיה שלי, אם אזכה להיתלות. חחחח זה לא נשמע טוב 🙄😜)