ויסות חושי

מתכונת החופש הגדול נכנסה לתוקף. 

איזה כיף. 

עד ספטמבר - שבוע שבוע.

הסופ"ש שלי התחיל היום ובאמתחתו מלא תכנונים.

צוהריים בהודית עם מאמו. 

2 ספרים שהשאלתי מהסיפרייה העירונית.

יין אדום, גבינות ואצבעות שוקולד. 

*** הטענתי את הסטיספייר! הוא מלא ומוכן.

אימון קשוח בשבת בבוקר. 

אולי קצת יוגה. אולי קצת בריכה. 

דובדבנים קריספיים וקרים. 

בירה קסטיאל אדומה. 

אני טענתי שאיאפשר להינות לבד?!? 

לא פינטזתי על אורגיות רבות משתתפים, 

שכולם על כולם, אף אחד לא מבחין ולא יודע, איפה הוא נגמר, איפה הוא נחדר וכמה. 

הפנטזיות המיניות שלי לאחרונה, בקושי קיימות. 

וכשהן שם, הן כוללות בעיקר משחק ארוך ורטוב, 

מגע מתמשך ואירוטי, 

כיסוי עיניים. ספאנק. 

כאילו שאיבדתי את עצמי ועליי לגלות הכל מחדש. שוב. 

איזה מגע כן. ומה לא. 

ופרדס חנה, היה נחמד. 

חששתי מאורגיות וחששתי שכל מה שאשמע יהיה פוליאמוריה ואתמודד עם גבולות שלא בא לי לבחון.

בפועל, היה מתון ומאוד מכבד. 

היה טקס פתיחה שבו היינו חיות. הייתה מסיבת ריקודים. 

היו סדנאות לתוך הלילה, שכללו מגע חוקר והיתה הרצאה בנושא שליטה.

בין לבין, מצאתי את עצמי רובצת בסלון משותף, בין זוגות ישנים לאחד שממלא מחברות במילים ואחד שמנגן על גיטרה. שמעתי שהיא מלווה אותו כבר שנים. היה שיח מעניין והיכרויות נחמדות. 

אבל, זהו. 

בפנטזיה שלי, היה אמור להיות גבר מספיק מעניין, שהרטיב אותי במהלך הסדנא וגרם לי להזמין אותו לחדר שלי. בפנטזיה שלי, פתחנו בקבוק יין והתלטפנו. האצבעות שלו עוברות עליי במגע אדמה ואז במגע מים. מפשקות אותי, בודקות את הרטיבות שלי, גורמות לי להתחנן ולהתמלא. 

בפנטזיה שלי, היה מישהו שיזיין אותי כאילו אין מחר ואנחנו הניצולים היחידים של התמוטטות כנס אלמא למיניות ויחסים. 

זה לא קרה. 

נוסעת מחר לסופ"ש של כיף בפרדס חנה.

חמישי - שישי - שבת

של הרצאות וסדנאות בנושא אינטימיות ויחסים. מגע. 

וצימר לבד,

חלקת אלוהים קטנה,

לפתוח בה בקבוק יין ולעשן פרח או שניים.

מה אסור לי לשכוח???????

איך להרגיש בטוחה בעולם של חוסר ודאות? 

אני לא באמת יודעת. 

בשביל זה הלכתי לטיפול. 

כשהרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים וכל מה שאני מכירה ואוהבת בעולם, 

בעצם כמעט כל מה שאני אוהבת, נעלם לי. 

ונותר רק חלל ענק, שלא הצלחתי למלא, אפילו לא עם מאות בקבוקי יין אדום וג'וינטים מגולגלים של קאנביס רפואי. 

היה אפילו את הרגע המטורף הזה, שקבעתי עם מישהו שאני לא מכירה, בצימר בצפון. סדיסט, פסיכופט. אולי רוצח סידרתי. ועד כמה שהם פחות נפוצים בארצנו הקטנה, יכולתי להיתקל בו. והאדרנלין היה בשמיים והדופק עמד על מספר שאפילו ה- Garmin phoenix 6s pro שלי לא מצליח לספור ועדיין, החלל לא התמלא.

אבל חזרתי להתאמן. 

חזרתי לעבודה. 

נרשמתי לסדנא בנושא מיניות באמצע מאי.

בשבוע הבא, אקח את הילדים לסופש הכל כלול באילת. 

ואני מתכננת תוכניות ואת העתיד 

ומחפשת מטרות חדשות לסמן. 

אני רוצה זוגיות ולהתכרבל עם גוף חם בלילה. 

אני מבשלת לילדים ומנקה את הבית. 

מתנדבת שלוש שעות שבועיות לטובת החברה. 

ומנסה לצמוח. ולגדול. 

בעיקר, נושמת. 

ורק ככה, מרגישים בטוחים בעולם של חוסר ודאות. 

שבוע וחצי הוא מפמפם לי

בהתכתבות כאן, בוואטס אפ ואפילו בשיחות הטלפון, 

על כמה שאנחנו רואים את הדברים עין בעין, 

על כמה שהוא קורא אותי ומת להכיר אותי, 

מספר לי שהוא לא מוצא נשלטות נורמליות

ושנשים נזרקות עליו ומחפשות רק זיון. הוא.... מחפש משהו עמוק. קשר רגשי. 

שולח סטיקרים ואימוג'י. בוקר וערב. 

ואז הוא שואל את שאלת השאלות. 

ואני עונה בכנות.

אחרי יומיים שלחתי לו מסר: 

"היי,
יש לי הרגשה שמהרגע ששמעת שאני מלאה, קצת ירד לך.
זה שלך וזאת זכותך.
למען האמת, אני נראית מצויין ולא מרגישה פחותה או שיש לי על מה להתנצל ובטח לא להתפשר.
אז אני מוותרת על ההיכרות איתך ושיהיה לך בהצלחה"

השטיח בסלון שלי, כבד יותר ממנו. 

אתם יודעים, איך זה שיש מן סנכרון כזה

והאפלה שלך פוגשת את האפלה שלו

ויש התאמה? 

ופתאום, מה שדאגת להסתיר מאחרים כל החיים, 

נעשה ממש לגיטימי

ואת לא חשה פסיכית. או סוציופתית. או סתם עוף מוזר. 

ואולי את כן, כל אלה. פסיכית, סוציופתית, עוף מוזר. 

אבל גם הוא. ויש לך מקום.

ויש הכלה. 

חסר לי מקום, תחת ברדס של מישהו.

להיות אני. 

היתה לי היום שיחה נחמדה בצ'אט. 

אני אוהבת דיונים מעוררי עניין כי כשאת מדברת על דברים שחווית ונאלצת לענות על שאלות, את מאפשרת לתובנות שהגעת אליהן, להטמע פנימה. כמו נשימה.

אז דיברנו על נרקיסיזם ועל העובדה שהייתי במערכת יחסים רעה ומתעללת, במשך שש שנים. ואיך? 

איך מאפשרים לעצמנו להיות במקום רע, גם כשזה פרק ב' ואין נכסים משותפים או ילדים משותפים. 

בשבוע שעבר, באמצע הדרך לאשקלון, חשבתי על זה. 

כביש 334 מבית קמה לכיוון שדרות הוא אחד האהובים עליי, ולא בכדי. הדרך הירוקה, בתרונות רוחמה, טומנים בחובם זיכרונות רבים וטובים, של טיולים רגליים, מסלולי ריצה משותפים, המון צחוקים. חיבוקים.

סקס קשוח בפרדס הקלמנטינות והאשכוליות של שרון. כולי ניגרת במיצי הדר וזרע דביקים. אנחנו בהיי מטורף. 

וזו התשובה האמיתית. 

אני לא עושה רומנטיזציה. 

כל כולי מודעת לרמת הרוע וההתעללות שהיו בקשר. הקטנות, השפלות וקיצוץ כנפיים שביקשו להיפרש ולקחת אותי גבוה למעלה. גבוה ממה שהוא הצליח להכיל. 

ויחד עם זאת, הרגעים הטובים, החוויות המשותפות, היו כל כך למעלה. בסנכרון מלא. מבטי עיניים מלאי תשוקה, חיוכים מלאי שיניים, היה כל כך טוב. 

וזה כיפר על כל הרע. 

עד שזה כבר לא.

ושם זה נגמר. וההחלמה רק מתחילה. 

אני בעיצומו של התקף חרדה. 

הנשימה מאומצת וככל שאנסה, הריאות שלי לא מצליחות להתמלא.

העיניים שלי מתמלאות בדמעות

והראש רץ על מאתיים

ואני יודעת שאשרוד ושזו לא התקפת לב. 

רק עוד כמה רגעים. 

כותבת כדי להזכיר לעצמי, לנשום לתוך שקית הנייר.

להישאר בקצב. 

להישאר. 

אני לא רוקד. 

אני לא אוהב הצגות. גם לא ממש סרטים בקולנוע. 

אני לא אוכל פטריות, קישואים, שמיר, גריסים. אני לא אוכל חצילים, בולגרית, גבינה לבנה וחלילה אם תניחי לי סטייק על הצלחת.

אני לא עושה יוגה. 

לא שותה. 

לא. אני לא אקח שאכטה מהמגולגלת שלך. 

איש, חשבת פעם מה רשימת ה- "לא" שלך אומרת עלייך?

אתה פשוט, לא. 

לא כיף. 

היום הייתי אמורה לנסוע לכנס של אגודת אלמא למיניות, בפרדס חנה.

מבוקר עד ערב סדנאות והרצאות שכולן עוסקות במגע, מיניות, טנטרה, גבולות וכיף גדול.

לקחתי צימר קרוב ותכננתי סופ"ש חלומי.

הרשימה שלי כללה: (אם היה לי מנוי הייתי מצלמת אותה לכאן)

ביצים

ירקות לסלט

חלב סויה/שיבולת

יין + פותחן

ספר

צעצועים

נעלי ספורט

אוזניות

תחפושת

מחברת + כלי כתיבה

אתמול הודיעו שבשל אילוצים הכנס נדחה לחודש מאי ומצאתי את עצמי בסופ"ש פנוי. וללא תוכניות.

ממממממ

באסה.