ויסות חושי

בגזרת הסטודנטים הבאר שבעיים, היה יום פורה באוניברסיטה. 

כנס שגרירים, יריד תעסוקה של מיטב החברות והמפעלים במשק ואפילו פופ-אפ בדמות פודטראק, שהגיש מנות נוסח הוואי (לא פחות ולא יותר!).

בגזרתי יש האטה. אולי מקבץ הקורסים שלקחתי הסמסטר קצת כבד לי. יותר מדי פסימיות, קונפליקטים, פטריארכיה בלתי נשלטת ופרסומות על גבול מתן תמריץ לאונס. אפילו הדאנג'ן הוזכר היום ולא באופן החיובי והכיפי שבו הייתי רוצה לשמוע עליו. 

גם המרצה לשיטות, עם החולצות המשובצות ושרירי החזה המתפרצים, לא הצליח להרים את מצב רוחי. 

אולי זה החום. 

אני מתעודדת מכך ששבועות ממש כאן. יש לי ערימת בלינצ'סים להכין ולמלא. אחותי תכין לזניה שמנה ועתירת בזיליקום ואורגנו טריים. קניתי שישה בקבוקי יין, שאמורים להיות מעולים ולשמח לבב אנוש. 

ובשבוע הבא, טיפול פנים אגרסיבי ומאנץ באר שבעי, הם רק חלק מההיי-לייטים ביומן. 

בא לי סיגריה. קניתי שייק במקום. אני לא בטוחה שזה טוב יותר, בריא יותר או מספק יותר אבל איכשהו, אני גאה בבחירה. 

אתמול בצהריים ישבנו בטברנה רומנה, על קפלן. 

מסעדה איטלקית טובה היא עונג אמיתי. היא החיים!

אני אוהבת כשהפסטה מוגשת קשה מעט, מה שנקרא אל-דנטה, ולא מגיעה לדרגת בצק רכרוכי ונוזל.

הזמנו קוקטייל ברד אלכוהולי בטעמי ליצ'י עדין, קוקטייל ברד אפרסקי ובקבוק יין פרימיטיבו מאיטליה. אי אפשר לוותר על היין לצד הפסטה והסלט. 

ישנם זנים איטלקיים טובים ממנו ובאופן כללי, תמיד אעדיף בלנד מאשר יין זני אבל הוא היה קליל ופירקנו את הבקבוק בלי להרגיש. מצב הרוח היה מחוייך. 

הטירמיסו היה פצצה. ולא פצצת סוכר. זה שימח אותי. 

בשש, כשהגעתי הביתה, חיממתי מאפה גבינית מתוק של ארומה ושתיתי קפה. 

בלילה, שמתי לי איזו דרמה רומנטית אמריקנית שגוללה את הסיפור של זוג צעירים מורכבים בעיירת התיירים השייכת לאיי הזהב, סנט סימונס. סיפורים כאלה תמיד מצדיקים חיסול חפיסת שוקולד. אז אכלתי מריר ממולא במרציפן של ריטר (הריבוע האדום. למות!). 

בשעה 23:00 חשבתי על זה שלא שתיתי כמעט מים ואכלתי מלא מלא מתוק ובעיקר שטויות שאינן מזינות. 

ידעתי שזה יתנקם בי הבוקר. לא על המשקל. בריצה. 

כי ממילא העמסת הפחמימות המעולה של הצהריים אבל במהלך יתר היום נשנשתי רק סוכרים מיותרים, בלי אוכל אמיתי. 

הבוקר, קמתי בלי חשק לאימון. זה בוודאות בגלל יום ההוללות אתמול. אני נדהמת, כל פעם מחדש, איך הגוף מספר לי בדיוק, עד כמה ההתנהלות שלי לא מוצאת חן בעיניו. ממש כאילו בחרתי לתדלק בסולר במקום בנזין 95.

אחרי הריצה והמקלחת כתבתי לונילי התורן. 

הסברתי שהיה לי ממש נחמד אבל זה לא מתפתח לשום כיוון רומנטי. אין טעם למשוך אותו סתם. הוא התבאס עליי. בטח קילל. יעבור לו. 

דייט שלישי עם אותו ונילי תורן. 

הפערים בין עולם התפיסות שלי לעולם המציאות מדהימים אותי בכל פעם מחדש. 

אני לא טיזרית. בחיי שלא. נשבעת! 

כלומר, אם בא לי להשתובב ולעשות דווקא, אני אלופה בכך אבל זה לא הלך הרוח הבסיסי שלי. באמת שלא בחרתי ללכת בלי חזייה כדי לעשות דווקא. לא. זה פשוט נוח וישב לי טוב עם בגד הגוף השחור והמחשוף העמוק.

אנחנו יושבים בדבשת ושותים קפה. הנוף מדהים. השיחה מעניינת (יש לו דוקטורט ומאסטר בביולוגיה והוא חוקר אצות מאקרו) ולעיתים אפילו מצחיקה. ההרים השחורים והאורות של העיר הרחוקה בחושך, נראים כמו ים מסוכן ונוסטלגי שקורא לי.

אנחנו מסיימים את הקפה ומטפסים לאנדרטה. מוצאים שטח מבודד וגבוה. הוא מוציא גיטרה ואנחנו שרים ביחד אהוד בנאי ומשינה. מדברים על האקס שלי ועל הילדות שלו ואז הוא מתקרב ומתחיל ללטף לי את הגב ואני קולטת אותו מעביר יד שוב ושוב לרוחב השכמות שלי, בגובה פס החזייה. הוא נדהם. מרגיש שמזלו שפר עליו והוא זכה בלוטו, היא בלי חזייה! 

גברים וניליים זה עם מצחיק. הכל כל כך מרגש אותם לעיתים (אל תתפסו אותי בהכללה). כולו מתלהט. נצמד אליי ומגשש. מנשק את הצוואר שלי, מסניף אותי. אני יכולה לראות את הזין שלו, מתקשה ועומד, דרך המכנסיים.

אבל זה לא מתאים לי. על הנייר הכל מושלם. לכאורה. ועדיין, משהו לא זורם. לא מסתדר לי. אני מתרחקת ממנו ואומרת לו שמיציתי, הגיע הזמן לחזור. הוא כובש את האכזבה שלו ומחזיר אותי הביתה.

לא יהיה דייט רביעי. 

קמתי כאובה. שבורה. תפוסה.

רגליים לא מתפקדות. 

אולי זה האימון הנוסף של פאוורוואטס שלקחתי ביום שני, 

אולי זה אימון הכח של שלישי

או האינטרוולים המטורפים של אתמול, 

אבל אני שבורה. 

מ-ת-ה על זההההה!!! 

הלכתי לאימון כח של יום חמישי. 

דרומיות  -

מהממות, מצחיקות, רשעיות, ביצ'יות, מלאות, שמנמנות, חטובות, מתוקות, ציניות, רצות, עושות פילאטיס, חובבות לטקס.... נו, הבנתן, כולן! 

יש מאנצ' באר שבעי בסוף החודש. 

27.5.26

20:00-והלאה

תראו, תהיה נוכחות גברית מרשימה ומשמחת. 

אנחנו מאוד רוצים איזון מגדרי. 

(לא שיש לי בעיה לשבת עם כולם ולייצג את המין הנשי. חברות עם גברים תמיד היתה קלה יותר). 

יחד עם זאת, בואו! 

יהיה כיף! 

ואולי נצליח לגבש איזו קהילה דרומית שמרימה מסיבות ועניינים... 

לינק להרשמה:

אני לא מתיימרת לכתוב פוליטיקה ועניינים חברתיים בוערים. 

יש אנשים שטובים ממני בהבעת הדיעות שלהם ובהצגת טיעונים משכנעים לצד הזה או לצד השני. 

אז לא, זהו לא פוסט פוליטי ואינני נושאת דברי שכנוע. 

אבל הייתי היום בסיור ביישובים בדואים.  במסגרת התואר נסענו לשמוע אנשי חינוך וקהילה על האתגרים העומדים בפני הבדואים, בעיקר בנושאי חינוך, הקדמה המערבית לעומת המסורת והשבטיות ומעמדה של האישה. 

יישובי הבדואים בנגב מחולקים לפי שלוש קטגוריות: יישובים מוכרים ע"י המדינה (ישובי קבע) - ישנם 7 ישובים בסך הכל, אשר קיבלו הכרה ממדינת ישראל, הם מתוקצבים. הבניה שם חוקית וענפה. יש ליישובים תשתיות, כתובות ושירותים מקומיים. 

יישובים שהוכרו ע"י המדינה אך מסיבות רבות הקשורות בסכסוכי קרקעות, רגולציית ההכרה ביישובים והסדרת ההתיישבות, אין להם תשתיות ומבנים מסודרים וגם השירותים הקהילתיים חלקיים ביותר. 

וישובים שאינם מוכרים. ישובים אלו שקופים והם הרוב המוחלט. אין בהם תשתיות של חשמל ומים. הבניה אינה חוקית ואין מה לדבר בכלל על שירותים קהילתיים כמו חינוך, מרפאות, חוגים. ביישובים אלה, מתקיימת הריסת בתים על בסיס שבועי ולפעמים יומי. אדם יוצא לעבודה או ללימודים וחוזר ל-אין בית. 

הסיור היה קשוח. המספרים קשוחים יותר.

לאורך כל הסיור שאלתי את עצמי איך חיים בתנאים כאלו. זה כל כך מובן לנו מאליו שבית הספר של הילדים נמצא במרחק הליכה ושאם אנחנו צריכים רופא, אז יש מרפאה חמש דקות מהבית. אין שום צורך לבחור בין חוג כדורסל לפרויקט רובוטיקה, כי עושים את שניהם. הכל צפוי והרשות נתונה. לא כך הוא עבור קבוצת המיעוטים הבדואית, אשר מהווה כ-3.5% מכלל האוכלוסייה בישראל. 

לא יודעת, קשה לי לקבל את זה. 

שמענו בסיור על פרויקטים מדהימים שאנשים שם מרימים. בלי תמיכת המדינה, בלי תקציבים, עם הרבה אמונה ורצון אמיתי לקדם את שילובם של הבדואים בחברה הישראלית. זה לא דבר פשוט בכלל. יש המון שאלות של זהות ושל דת. שאלות של מסורת ותרבות ובעיקר, איך מרגישים חלק ממשהו שמסרב להכיר בך או בזכויות שלך? 

ולצערי, זה נכון לכלל המיעוטים בישראל. 

אם חשבנו שאנחנו מתקדמים, חבורות עבריינים משולחי רסן, בראשם מרדכי דוד, תוקפים זוג הומואים ללא עוול בכפם ומוכיחה שאנחנו כל כך לא. להיפך. רבים הסיפורים על עוולות חברתיות נגד קבוצות מיעוט, אפילו כאלו שמתיימרות להיות שוויוניות. ראו נשים שנאנסות ונלחמות על שמן הטוב במקום האנס שדואג לעצמו ליחסי ציבור וראיונות מחמיאים בתקשורת. 

ובחזרה לעניינו, כל מה שרציתי לספר, על היום הטעון והמעשיר הזה הוא, שהסתובבתי רטובה רטובה בגלל הערבית שהתנגנה כל היום סביבי. הגעתי הביתה ונכנסתי ישר למקלחת. גם המים החמים ביותר וסבון עץ התה שלי, לא הצליחו להסיר מראשי את התמונה של מרוואן המסוקס מפליק לי. מאדים לי את התחת. לוחש לי أنتِ لي يا جميلة (אנת' לי יא, ג'מילאתן)(בעברית: את שלי, יפה) לופת אותי. מזיין אותי בחוזקה. 

יש לי פטיש לשפות. 

אני לא יודעת אם יש קטגוריה כזאת בפורנו או שמומחי מין בינלאומיים סיווגו את זה בלקסיקון הפטישים הגדול אבל,

יש לי פטיש לשפות. 

כמעט כמו שציצי (או תחת. או שניהם, לא פוסלת!) משפיע על גברים, משהו במנעד, בהגייה, בניחוח הרחוק והאקזוטי מעביר לי זרמים ישירים מהאוזן לכוס. אני נרטבת מיד, מוכנה ורוצה, מבלי אפילו להבין במה מדובר ומה נאמר.

ומזלי, או אולי צרתי?! שזה לא עובד עם כל השפות. זה לא קורה עם אנגלית. זה לא קרה לי עם הונגרית. 

אבל ערבית. ערבית ונגזרותיה - יא באבא! כל ה - אנא בחיבק, חייאתי ועיוני פשוט מטריפים. 

התמונה שלי מוצצת לו ברכב, בזמן שהוא מתרגם לי את אינטה ת'י, ממש כאן, צרובה לי בראש. 

וספרדית. גם צרפתית ופורטוגזית מדליקות אותי ממש.

ובקיצור, איזה שפות אתם מדברים??? 

חצי מרתון, מאחורי. 

עם שיפור בכל המדדים. 

השתדלתי לבצע את האימונים האחרונים בחוץ ולא על ההליכון. זה קשה יותר אבל מרגיש מתגמל יותר. 

הריצה היתה מפרכת ורצופת מכשולים. ממש בהתחלה, לתוך הקילומטר החמישי, האוזניות שלי החליטו להתנתק מהבלוטות'. המשכתי עוד קילומטר וחצי בשקט ואז נאלצתי לעצור כדי לחבר אותן שוב. 

אין שום סיכוי לצלוח ריצה כזאת בשקט. 

ממש ניתן לראות על הקצב ואפילו בדופק הלב, כשברקע מתנגן שיר קצבי שאני אוהבת. פתאום יש פרץ של אדרנלין והשיר מושך קדימה. 

בהמשך, לקחתי ג'ל אנרגיה, במקום תמר. אני בדר"כ לוקחת תמר. זו טעות של מתחילים לשנות דברים וידעתי, אבל סמכתי על קיבת הברזל שלי. 

לא היו לי מחשבות או תובנות בריצה הזאת. המח שלי רץ על 300 בימים האחרונים, אז הריצה השקיטה. אפילו קרקעה.

הנה שיר ששלח לי מישהו ועשה לי שמח בקילומטר קשה.

אני זקוקה למטרה חדשה! 

חמישי בערב. דייט שני עם הונילי התורן. 

אני לא יודעת לאן לכוון את המבט. 

היתה הופעה נהדרת של הדר נויברג. החליל העתיק שלה ניגן לצד קונטברס, תופים וגיטרה. אני אוהבת כשג'אז מקורי משחק לי בראש עם השפעות מאירלנד ואז משום מקום מגיחים מעווילים אתניים. אני אוהבת מוסיקה שנוגעת בתדרים של כאב ודופק הלב. עצמתי עיניים ונעתי לקצב המוסיקה. מרגישה את התווים על 200. דומעת וצוחקת. 

בכניסה לאולם, הוא חיכה לי עם פונץ' חם שהכיל פולי הל שלמים ותפוחי עץ. הרגשתי בת 100. יש מצב שזה באמת היה ממוצע הגילאים שם אבל אני ביקשתי את ההופעה הזאת ולרגע לא אכפת לי להיות בת מאה.

בסיום ההופעה נסענו לרובע הסטודנטיאלי. בפיצה הכי טובה בעיר, אכלנו לחם מוצרלה וסלט בוראטה. האמת היא שרציתי להזמין פיצה אבל חישבתי עם עצמי שיש לי ריצת חצי מרתון על הבוקר וכל השומן הזה....עם הריצה, פחות. אז ויתרתי. 

והיה נחמד. באמת נחמד. 

שיחה אינטיליגנטית, ערכים דומים, סיפורים מעניינים ובדיחה פה ושם. והכל היה נחמד. 

אפילו כשהוא נפרד ממני, ליד הרכב, ניסה לנשק והתבלבל כולו, היה נחמד. 

וזה כל מה שזה היה. נחמד. פרווה. אוף.

אנחנו נכנסים הביתה אחרי אימון ריצה.

זה היה אימון קליל, רק עשרה קילומטרים. 

אתה מדליק אור בסלון ואני פושטת מיד את החולצה הרטובה שלי, נעמדת מולך בפישוק. אנחנו עושים מתיחות.

כמו תמיד, אני מתלוננת ואתה צוחק. "אין דבר כזה לוותר. את רוצה לקום מחר בול עץ? תעמיקי את המתיחה!" אתה מצווה.

מותח, מותח, נמתח. אוכל אותי בעיניים שלך. 

אני מחכה לרגע שנכנס להתקלח ביחד ואתה תסבן אותי. תמרח אותי בריחות פרחים נעימים כדי שיהיה לך כיף ללכלך אותי. למלא אותי בזרע וברוק. 

עוד יותר אני מחכה, שתיגש לנינג'ה על השיש, ותכין לנו שייק חלבון מזין שבונה שרירים. זה הרגע שאני נכנסת לך בין הידיים ומתחפרת לך בבית השחי. שואפת לתוכי את כולך. את ריח המשרד שלך. את ריח הפגישות שאתה מנהל והצוות שאתה מוביל. את ריח האימון שלנו והמאמץ הרב שלך למתוח את השרירים.

 השחי שלך הוא סוג של בית. הריח שלך הוא ביטחון.

גבר שלי.