|
|
|
ליידי גאגא נקראת כך בגלל הרדיו של פרדי.
רק שתדעו.
רדיו זה כיף! ונוס (למה אי אפשר לתייג פה, כלובי?!) הוא אמן גדול ושדרן בחסד.
ואין שטות שפלטתי, שעוד טיפת יין לא תשכיח 😂
שעת שידור זה זמן אולטימטיבי ואופטימלי. מהיר ועצבני.
היה מוי כיףףףףף.
ובגדול, בגדול,
כותבת את הפוסט הזה כדי לשחרר לינק למאנצ' הבאר שבעי שקורה אוטוטו (אם בא לכם לסמן ביומן, אוטוטו=סוף חודש מאי או 27.5)
הקדימו להירשם!!!
אז......
כמה אנחנו כמהים למפגשי תוכן מגבשי קהילה וקרובים לבית. נכון???
נכון!
פיתחו יומנים ושימרו את התאריך:
27.5.26
בבאר שבע
באווירה סטודנטיאלית, מלווה בג'אז, אוכל טעים ואלכוהול פצצתי.
טופס הרשמה אצלי בבלוג ובלוח הבילויים - ממש בימים הקרובים!
ניפגש ❤️
האמת היא שאני בכלל לא אדישה ובכלל לא חזקה
אל מול מה שקורה במדינה
ומיום העצמאות אני מסתובבת עם גוש בבטן ובחזה
ותחושה עמוקה של דאון
והיום, בדרך חזרה הביתה מהעבודה,
חתכו אותי 2 בדואים שעשו רייס מטורף וכמעט קטלני בנתיב לידי,
ועצרתי את הרכב בצד ובכיתי את החיים שלי.
כי איך? איך אני בת המקום, חייתי כל חיי בבאר שבע. הרחובות והכבישים כאן חרוטים בנימי נשמתי ופתאום אינני מרגישה שזה הבית שלי.
ואינני מרגישה בטוחה כאן, בעירי או בארצי.
ודיברתי עם ידיד על ברלין והוא שאל האם אחליף את חום המדבר בקור החשוך של היער ואת הדביקות האנושית הישראלית בהתנשאות האירופאית וכל כך רציתי לומר לו שאין לי ארץ אחרת אבל פתאום כבר לא הרגשתי כך. לא בלב שלם.
ואני עצובה. אני כל כך עצובה.
כלובי יקר,
אתה מכיר, איך ברשתות, תגובות שיש בהן רק כותרת, ללא תוכן, מסומנות בסוגריים (לת)?
מציעה שתוסיף את הפיצ'ר לאדומות.
מאסתי בפוצים שכותבים בכותרת היי (וביי!)
או "מה נשמע?" ולא טורחים להוסיף דבר.
כאילו, למי זה טוב? ולמה?
אני מבזבזת זמן יקר בפתיחת ההודעה ומתאכזבת קשות כשהיא ריקה.
חסוך ממני. בבקשה. הוסף את הפיצ'ר!
ואם בכלל אני רוצה להיסחף, אז בדמיון שלי, אתה מוסיף כפתור קטן וגאוני, שמונע ממישהו לשלוח לי הודעה שהיא העתק הדבק.
חלום!!!!!
הנה הפרויקט הבא שלך. אולי תעשה מיליונים! 😁
אני אוהבת את האימונים העצימים של ימי רביעי.
הם קצרים יותר מאימוני הנפח של יום שבת, וקשים יותר, פיזית.
והם מספקים. הו, כמה שהם מספקים.
עוד בלילה שלפני, אני עסוקה בגיז'דורים. מתווכחת עם עצמי על הצורך באימון. מדמיינת את ההליכון ומתה מפחד, משכנעת את עצמי שלא יקרה כלום אם אוותר.
אינני מוותרת.
מצויידת באוזניות ובמגבת, אני עולה על ההליכון, בודקת שוב את כל חלקי האימון ולוחצת Start.
אחרי שעה וחצי, אני נוטפת וזולגת. הדופק בעננים, הנשימה כבדה. הארבע ראשי שלי מקלל את עצם קיומו ואותי, את רונן המאמן ובכלל, את העולם.
אבל אני מחוייכת.
בכל יום רביעי, אני מקבלת מיני-תזכורת לתחושת הערך העצמי והמסוגלות שלי. זריקת עידוד ענקית לידיעה שאני ממושמעת וקשוחה. ושבפועל, אין, אין מטרה שאציב לעצמי ולא אצליח להשיג.
#ותודה_לכל_מי_ששלח_לי_שירים(ורשימות השמעה)_עשיתם_לי_אחלה_אימון! 💪
כשהיום-יום מגדיש את הסאה והאפלה שבי משתלטת, אני מחכה לשקיעה.
כשחשוך וקריר, אני מטפסת אל קצה ההר.
שם, עירומה, אני מיללת לירח.
מוסרת אליו את הכאב והכעס. צורחת את הריאות שלי החוצה, מאפשרת לעננים הכבדים שלי, להוריד גשם.
בעיניים אדומות ורטובות, אני מתיישבת על האדמה ומנהלת שיחה עם הקולות שעולים מהשקט הלילי.
כמעט תמיד, מזמן לי היקום בן לוויה. פעם עורב, פעם קיפוד. היתה פעם שנתקלתי בנחש ובפעם האחרונה, שועל יפהפה עם זנב מרשים. הם שם, מזכירים לי שאני לא לבד, היקום קשוב.
הרוח הקרירה על העור מעירה אותי, מזכירה לי את מערומיי. אני קמה סחרחרה לחזור הביתה.
האפלה נרגעה. נשארה מוטלת על האדמה, סגורה במעגל האבנים שציירתי לה. אולי מותכת לירח. עד הפעם הבאה.
כשנחתה עליו הרוח,
נהג להפשיט אותי מכל הבגדים.
בעמידה, היה מעביר את כפות הידיים שלו על כולי.
לאט, לאט. מהצוואר, דרך השדיים, על הבטן והמותניים.
"תשכבי" הוא היה מורה לי, מניח לי להתמקם בנוחות על המיטה, לוקח את הזמן. לא ממהר.
מביט בי בהערצה. מושך אותי לקצה המיטה ומוודא שאוכל לראות את עצמי, פשוקה, במראה הענקית ממול.
אז, היה כורע למרגלות המיטה ומטפל בי.
תחילה לאט, בעדינות, עם קצה הלשון. קשוב כולו לגוף שלי.
בהדרגה, עם כבדות הנשימות שלי, נפתח לו התיאבון. בפה מלא, עם כל הלשון והשפתיים, בתאווה ועונג, היה אוכל אותי. חש אותי עולה למעלה, עוד. עוד. עוד!
כמעט שם, מתקשחת. מרוכזת. זקוקה לו.
אז, היה מתרומם ומביט אליי מלמעלה.
"את אלה" היה לוחש לי ומוריד את מכנסיו.
"את אלה ואת תתחנני".
בעדינות ובאיטיות רבה, היה חודר אליי. נועץ את עצמו ויוצא. משחק בי ים ויבשה. לא מתייאש. שולט בכל הווייתי, הוא היה הרעב והוא היה משביעו.
וכשהגוף שלי זעק ורעד את החורים הפעורים והריקים שלי, התחננתי אליו.
"בבקשה.בבקשה. בייב" כולי נוזלת.
"תאמרי את זה" הוא דרש.
"תזיין אותי. בבקשה, בייב. תן לי לגמור" אני שנייה מלבכות. שנייה מטירוף.
"מה את צריכה?" הוא מתעקש לשמוע.
"אותך. את הזין שלך. את כולך. בבקשה!"
הוא מתרצה והופך אותי על הבטן. מושך אותי אליו עם הישבן למעלה ופוער אותי. ננעץ בי בחוזקה. שומר על קצב. שומר אותי קרובה אליו, מעמיק לנעוץ את עצמו ולהרגיש אותי מתכווצת. והוא הצליח לדעת, תמיד. ממלא אותי בזרע בזמן שאני מתפוצצת.
"את כל כך זונה." היה נושק לי.
אינסטנט נסיכה.
אני מתכתבת עם מישהו והוא מצלם לי מלא
אביזרים מגניבים:
מצבטי פיטמות מקושטים בפעמונים
קולר עם מצבטי פטמות
שוט עור
מסכות
וגאג
ואני מתלהבת. לא מהכל, אבל באופן כללי, הגוף זוכר את ההרגשה ומבעבע. ובא לי.
ואז, עוברת בראשי מחשבה על כך שהוא השתמש באביזרים האלו עם נשים אחרות ו.... ממממ... לא בטוח שבא לי שזה יהיה עליי. ובתוכי.
ופאק, חיטוי.
זה פתאום ממש ממש לא. ואני אפילו לא טיפה איסטניסטית.
מה דעתכם/ן???
תמונה מהרשת - ליחס.
הפסקת האש תורמת את חלקה לרווחתי הנפשית.
הלימודים התקיימו היום בצורה פרונטלית. נחילים של סטודנטים יפים וצעירים עוברים בשערי האוניברסיטה ואני ביניהם, בג'קט אביבי ונעליים בורדו.
חם בחוץ ושמש. המשמעות היא ייצור ויטמין D מוגבר. כיףףףףף גדול!
אני בוהה במרצה לשיטות. הוא גבוה ורחב.
מסוג הגברים שאני מדמיינת בעירום. בונה תסריטים בראש: איך הוא מזיין אותי בדוגי ואיך אני רוכבת עליו.
הוא מעיר אותי בשאלה על הערכים הנומינליים של המשתנה התלוי ואני חוזרת לעולם, רטובה וחרמנית.
הוא לובש חולצה משובצת. מה נסגר איתך? על מה חשבת?
החזרה לשגרה גורמת לי להעריך מחדש הצעות ליין וסקס.
מה צריך יותר מזה בחיים?
מסתבר שצריך.
ככל שאני מעלה קילומטרים ומתקרבת לחצי המרתון,
האימונים מתארכים ואני מוצאת שהפלייליסט שלי חרוש למדי ומתחיל לשעמם.
אני צריכה דם חדש!
רצי הכלוב (וגם כאלו שלא), שתפו אותי בשירים ורשימות שמעלים לכם את האדרנלין ושומרים על הקצב.
מי ייתן ותבוא ברכה על ראשכם וקילומטרים רבים ברגלכם 💪
