ויסות חושי

אני רוצה להגיע למפגשי קשורימות בירושלים ובא לי פרטנר קושר קבוע. 

לא חייב להיות בעל ניסיון רב בקשירות, הלימוד מתבצע במפגש.

עדיפות למישהו מהדרום. 

מי לוקח את זה בשני ידיו? 

לא איבדתי שליטה מספיק, 

על מנת לסמס לך. 

אני לא שיכורה מספיק. 

לא ב-היי מספיק.

מזל! 

בא לי מישהו, 

לקנות לו פיג'מה רכה של דונלד דאק. 

להתכרבל איתו מול הנטפליקס.

להתלונן על כמה הסדרה הזאת גרועה ולא כתובה טוב. 

למנות את כל הפאקים באמינות של השחקנים. 

למצוץ לו, עד סוף הפרק. 

הודו היתה טובה אליי.

וגם קשה.

בכלל, נראה שהודו מורכבת ומלאת ניואנסים כמניין הדתות שמתקיימות שם והיא מזוהמת, צפופה, מסריחה, ענייה אך גם מרתקת, עוצרת נשימה, מלאת צבעים ומרחיבת לב.

אינך יכולה שלא להתפעם בכל פעם מחדש מקריאות ה - "נמסטה" והבוקר טוב, מכל עבר ולכל עבר.

היא מחבקת אותך.

והחיבוק שלה חם. הוא חם וממושך ולרגעים, גם לוחץ וחונק

אבל הוא מזכיר לך, שיש אדמה מתחתייך ויש משפחה. השורשים הם חשובים והם הבסיס להכל.

החיבוק הזה מזכיר לך, עד כמה אנחנו קטנים מול הטבע. המים במפלים הגבוהים, צבועים בטורקיז וכל כך צלולים, הטבילה בהם מנקה את הלב. שוטפת את הדמעות.

בכל פעם, בכל מעבר ברכבת דחוסה או אוטובוס מקרטע, כשהפחד השתלט עליי, זוג עיניים טובות הצליח להרגיע. חיוך ילדותי חסר שיניים הזכיר לי שהכל פשוט, כלום לא מסובך, ואם הגוף זוכר לנשום, הכל יהיה בסדר.

ואוכל. מתובל וחריף. מנחם. שכחתי כמה אוכל יכול לנחם.

אז חזרתי. 

נסעתי כשבאמתחתי לב פצוע ומדמם.

חזרתי עם אותו לב. 

קצת פחות עצוב. קצת פחות שסוע. הרבה יותר פתוח, מכיל ואוהב.

תודה, הודו, אני לבטח אשוב.

כן. 

כן. 

נפתח לי הלב. ונפתחה לי הנשמה.

איך אפשר אחרת?

נכון, אני שיכורה כרגע. וגם מסטולה מהתחת.

אני מודה.

אני רואה חדי קרן ושטה על עננים.

בפועל, זה בטח חרא ענקי של הפרה החומה הזאת, לצד השביל.

אבל לא אכפת לי. זאת הודו.

באיזה עוד מקום בעולם, אנשים זרים לחלוטין מברכים אותך לשלום, נועצים בך מבטים ועוצרים אותך לסלפי כל חמש מטר???

באיזה עוד מקום בעולם, תמצאי את עצמך מטפסת על פסגות מטורפות, נוסעת שעות בסליפר זוגי עם מישהי שרק אתמול הכרת, חוצה מדינה וחולקת איתה חדר וג'וינט.(ואולי גם חבר למשחק????? )

אז אני חווה ודופקת את הראש ומאפשרת לעצמי לבחון גבולות היגיון, גבולות של שכרות, גבולות לסטלה.

בעוד כמה ימים הכל כאן נגמר. גם פסטיבל הגמלים. 

הרגעים האלו, 

כשהמוח מתחיל להתערפל והכל מסביב נמרח, 

הרגשות מועצמים.

אני יכולה להרגיש מאפס למאה חמישים בשנייה וחצי.

אני שומעת כוס נופלת וזה חצי קטסטרופה.

אתה רחוק רחוק ממני. אתה בעבר ואני מוכנה להתחיל משהו חדש.

הלב, אולי פתוח אולי רק התרחב מעט,

אבל הצורך חזק.

כל כך חזק שהאיטלקי מולי, יכול להריח. 

אז פרסמתי מודעת היכרות. כנה ואמיתית. 

מעניין מה יהיה. 

מקס. 

מיקי. 

מיק. 

בייב. 

אתה לא תהיה ה- בייב האחרון שלי. 

זה התקף החרדה הכי ארוך וקשה שהיה לי Ever,

מאתמול בלילה,

לא הפסקתי לבכות וקשה לי לנשום.

בעוד שעות ספורות אני אהיה על המטוס להודו. 

לבד. 

אלוהים, איך מצאתי את עצמי לבד כל כך, בשלב הזה של החיים, בפעם הראשונה.

בלי גבר לצידי.

וזה הכל מהול בהכל.

אלו פרפורי המוות האחרונים של הקשר שלנו, מאתמול בערב, כשכתבתי לך שאני לא מסוגלת לפתוח אלייך את הלב שוב כי אני יודעת שאפגע ואתה ענית בקצרה ובצורה שכל כך אופיינית לך, שגם אצלך הראש אומר את אותו הדבר, אבל הלב הפוך. 

וזה גם הפחד המשתק הזה, של גרושה בת 41, שאיננה נמצאת במרכז אלא בפריפריה ויודעת ומודעת לאיכות חומר הגלם מסביב.

והנושא קשה ומורכב יותר כשאת מצד אחד רומנטיקנית חסרת תקנה, שקראה אלפי פעמים את האסופית ומאמינה באהבת אמת ומצד שני, את גם נורא קינקית. חבלים מדברים אלייך וכאב הוא חבר שלך, מדי פעם.

ופשוט, אין. אין להשיג כאן את מה שאני משתוקקת לו.

וגם הנסיעה הזאת, שאני כל כך מחכה לה. 

קיוויתי לצאת ללא ציפיות ופשוט לזרום עם חודש של חופש. ופתאום, אני מצפה שהנסיעה תפתח לי את הלב ותמחק את הכאבים שאני שרויה בהם. 

ותחזק אותי. ותצמיח אותי. ותאפשר לי שלוות נפש, התכנסות פנימה ויכולת להתקדם הלאה. 

כל כך הרבה ציפיות, זה אף לא נגמר טוב. 

ואני לא מצליחה לנשום. 

תמיד, כשמישהו מהעבר שלנו, פונה ויוצר קשר, 

אחרי הרבה מאוד שנים שלא התקיים בו קשר, 

זה מכריח אותנו לעשות לעצמנו evaluation.

ובכן, אבי השולט המהולל והגדול, 

דינוזאור ותיק שכמוך, 

רם ונישא מעם, 

כל כך גדלתי מאז. 

צמחתי. התחזקתי. 

ורק שתדע, אף פעם לא הצלחת להגמיר אותי. 

אני משחזרת בראש את השיחה עם אחותך הבוקר.

היא אומרת לי כמה שאני מדהימה.

כמה שהמילים שלי מדויקות ושהיא חושבת שאני אחת הנשים החזקות שהיא מכירה.

ואנחנו מנתקות את הטלפון ואני מתפנה להכין צהריים לילדים,

חותכת פרוסות של בקר למוקפץ בנוסח סצ'ואן,

והדמעות שוב זולגות.

מה זה שווה להיות אישה חזקה כשבלילה את בוכה אל הכרית?