שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

ויסות חושי

לפני שלושה חודשים. יום שישי, 10 באפריל 2026 בשעה 15:20

הוא לא באמת אמפי.

הוא תיאטרון רומי והוא בנוי בקצה קצהו של מסלול ההליכה הישן שלי. מוסתר מאחורי סבך ענקי וגבוה של אוג חרוק, אהבתי לבצע בו אימוני מדרגות לחיזוק הארבע-ראשי.

לא הגעתי לפה שנים.

בפעם האחרונה שהייתי פה, לבשתי שמלה פרחונית, קצרה ומתנפנפת. נעלתי סנדלים תנ"כיות מעור, מאלו שפוגשים על מדריכות של"ח או חיילות צעירות ומורעלות. תמיד אהבת אותי בכפות רגליים חשופות.

לא נפגשנו לאימון. סתם הליכה משוחררת בשעות דמדומים, אחרי יומיים שלא נפגשנו. החזקת לי ידיים. מתגפף. מעביר יד רכושנית, על כל פיסת עור חשופה, בכל רגע שמזדמן.

אני מסיטה אותך מהשביל ואל תוך התיאטרון, רצה כמו ילדה מתלהבת מתחתית המדרגות ועד הטריבונה העליונה, צופה ברכבת הדוהרת שעוברת שם ומנפנפת לשלום. אתה צוחק ומחבק אותי מאחורה, ואני מרפה, מניחה לעצמי להישען עלייך. נצמדת. הידיים שלך מחזיקות את המותניים שלי ואני מרגישה אותך מזדקר ומתקשה. רוח שטות ילדותית אוחזת בי ואני מושיטה אליו יד.

"מה זה?" אני מרימה אלייך מבט מיתמם.

ואתה?

בשבריר שנייה אוסף את תלתליי לפקעת ומושך אותי אלייך. גורר אותי מהשיער למטה, לטריבונה התחתונה ומתיישב.

"מה זה, את שואלת?" אתה לוחש לי ופותח את מכנסייך. בתנועה וחצי מהירות, אתה מרים את חצאית השמלה שלי ומסיט את תחתוניי. מעביר אצבעות מלטפות על פתחי ומרגיש ברטיבות. כשהיד שלך עדיין מחזיקה בשערי, אתה מושיב אותי עלייך. חודר אליי בחוזקה. ממלא אותי.

"מה זה, קטנה?" אתה מניע אותי עלייך. מעמיק בתוכי.

"תגידי לי את מה זה" אתה מושך בשערי בחוזקה, השפתיים שלך צמודות לי לאוזן. מרפרפות. אתה מטריף אותי.

"הזין שלך, בייב. הזין הגדול והיפה שלך, בייב."

אני מפייסת אותו אבל הוא כבר חופר בי. מזיין אותי. מפסק אותי עוד ומטה אותי מטה, משפר את זוית החדירה.

"את זונה. זה מה שרצית".

"כן, בייב. כן. כן. זה מה שרציתי. תזיין אותי עם הזין הגדול והיפה שלך" אני מייבבת והוא ננעץ בי עוד. אוחז במותניים שלי ומגביר את הקצב. דוחק אותי אליו וגומר. מתכווץ בתוכי ויורה. ממלא אותי בזרע.

ואני קרובה ונוזלת, לא מוותרת לו. מתמסרת לקצב, ממשיכה. דוהרת. שומעת רכבת מתקרבת ומתפוצצת בצרחה כשהיא עוברת.

זו היתה רכבת משא וכבר היה חשוך. לא נפנפתי לה לשלום.

לפני שלושה חודשים. יום רביעי, 8 באפריל 2026 בשעה 8:56

אני שיכורה. 

לא מאוד, עד אובדן הכרה. אני עדיין יכולה לנהל שיח שקול על הגדרות מילים באליאס. פחות על עתיד המדינה והמדיניות נטולת האסטרטרטגיה העתידית שנוקטת הממשלה.

הפסקת אש. 

זה אומר שבועיים שקטים? בהם אני יכולה להניח לרגע את הראש אחורה ובאמת להתעסק בי? לא בילדים, לא בלימודים, לא בניקיון. בי?

אני מתגעגעת למגע אמיתי. שיש בו כאב וגם אהבה.

יש בו ביטחון. 

לנה דל ריי ניסחה זאת במדויק והמילים שלה מתנגנות לי בראש בלופ אינסופי:

And I been lying

If I kept hiding 

The fact that I can't deal

And that I've been dying 

For something real 

אני זקוקה למשהו אמיתי. להיאחז בו. להיות שלו. 

אני מתגעגעת לחבלים על הגוף. 

כאב. 

משהו אמיתי. 

לפני שלושה חודשים. יום שני, 6 באפריל 2026 בשעה 12:29

שימו בצד את כל עשרות ההודעות של ה-הי וה-היי. אני מודה שהודעות כאלו אפילו לא זוכות לכך שאכנס ואקרא את הפרופיל של השולח. 

קורה שנכנסת הודעה שמשאירה אותי פעורת פה. או מלאת שאלות. או פעורת פה ומלאת שאלות. 

הנה אחת לדוגמא: 

קחו את זה מפה....

(ותהיו יצירתיים. חחח)

לפני שלושה חודשים. יום שבת, 4 באפריל 2026 בשעה 7:33

ביקשתי בקבוצת הוואטסאפ של המטפלים האזורית, שמיכת כובד בהשאלה.

נעניתי מיידית.

חבל שאי אפשר לבקש כך גבר.

 

לפני ארבעה חודשים. יום שישי, 3 באפריל 2026 בשעה 18:29

כוסאומו!

הרי ברור שבשנייה שאכבה את המנורה ואעצום עיניים, כולי רפויה ומוכנה לשינה, הטלפון ייצרח בקולי קולות אתרעה. 

איך אקום מחר לאימון? 

 

לפני ארבעה חודשים. יום שלישי, 31 במרץ 2026 בשעה 18:16

מבאס אותי שהשעה אחת בלילה ועדיין לא נרדמתי. 

יום מלא עשייה מחכה לי מחר. ממממ היום. 

בנושא אחר, חבר יקר בתל אביב, הציע לי את השימוש בדירתו הריקה, בימים של פסח.

זרע ההצעה הזו נזרק לעברי במהלך שיחה תמימה והתחיל לתפוס את מקומו בראשי.

אני מדמיינת את שישי בערב. אולי מסעדה נחמדה אולי דרינק. לאחר מכן, סרט טוב. 

שבת תוקדש לקריאה ולמוסיקה אבל לא לפני שאצא לריצה קצרה בפארק או בנמל. 

הרעיון גדל בראשי ואני משתעשעת בו. הכל פתוח. 

בא לי. 

לפני ארבעה חודשים. יום שלישי, 31 במרץ 2026 בשעה 12:28

ביום חמישי האחרון רונן הניח לפתחי אתגר.

"גברת מפונקת!" הוא כותב לי,

"מחר בשעה 07:30 נפגשים בפארק לריצת 14 ק"מ. תפרדי מההליכון אהובך ובואי לרוץ איתנו בחוץ!"

"מי זה איתנו? " אני משיבה לו מיידית. קצות האוזניים שלי בוערות מסקרנות.

"קובי ואנוכי. תביאי תמרים ומים! "

כן, רונן, קלעת בול.

אני חולמת למצוא את עצמי בין שני גברים מסוקסים ומיוזעים, אבל לא בקונסטלציה המדוברת. חחח

נו, שוין. אישרתי הגעה.

למחרת, הגעתי ב-7:36 כי חובה עליי להמשיך לתחזק תדמית של  אישה מפונקת, וגיליתי שאנחנו כבר ארבעה: רונן, קובי, ישראל ואני. פגז. הסרט מתקדם, אין עלילה.

הריצה היתה קשוחה. אין ספק שלאימון ריצה על ההליכון יש את היתרונות שלו: בקבוק המים שלי זמין בכל עת, המגבת תלויה לידי, המזגן, המוסיקה. אני אכן מפונקת. איפה הימים שתכננו את מסלול הריצה על פי הברזיות?

ישראל וקובי התקדמו. רונן רץ צמוד אליי, סוחב את בקבוק המים שלי. אנחנו מדברים על החיילת שלו. הוא אבא גאה. כולו מתנפח וגדל, כשהוא מדבר עליה. טון הדיבור שלו עולה בדציבל וחצי. זה תענוג לראות ולשמוע ואני מתרשמת ומחלקת לה ולו מיליון מחמאות.

החייל שלי בינתיים בבית. אני מרגישה מזליסטית לעוד יום יומיים, כשהוא ייצא לסבב שלו.

כמעט שעתיים ריצה ואוטוטו אחצה את רף חצי המרתון. Unbelievable!

 

לפני ארבעה חודשים. יום שני, 30 במרץ 2026 בשעה 12:42

בגזרת הטילים, עוברות על באר שבע מספר יממות עמוסות ומאתגרות ואני מרגישה מותשת.

מילא, התרעה בשעה 01:32 ואזעקה ב 01:39, יושבים בממ"ד עד שחרור ואז סבב נוסף אבל, כשנכנסתי למיטה בשעה 02:24, השינה כבר היתה רחוקה ממני ואפילו אוננות נמרצת ואורגזמה חזקה לא החזירו אותה.

בבוקר, כשהשעון צילצל להעיר אותי, נדמה שהרעיון של לקום ולהתחיל את היום, בכלל לא מתקבל על הדעת.

בעיניים טרוטות הגעתי למכון. עליתי על ההליכון והשלמתי את האימון של היום. העייפות התחלפה בפולסים מוחיים מעוררים אבל כסיימתי, מצב הרוח עדיין היה ירוד.

אפילו הקרפ שהכין לי המוכשר הקטן, לא ממש עודד אותי. אוכל הוא לא הפתרון להכל. מסתבר.

אז רכשתי לי פטיפון חדש ונסעתי למחסן, להוציא את התקליטים מהקרטונים. העברתי ידיים מלטפות על הוויניל הצהוב של ברונו מארס וגם על הכחול של כנסיית השכל. הוספתי לחגיגה את לנה דל ריי. 

ערב בלוז וסיגריה מגולגלת it is. 

 

 

לפני ארבעה חודשים. יום חמישי, 26 במרץ 2026 בשעה 12:44

את מריו הכרתי במסגרת העבודה. תכלס, זה מריאנו (הוא אפילו תיקן אותי בעניין איזה פעמיים, אבל המריו נתקע לי והוא התייאש מלנסות).

מריו הגיע מדרום אמריקה לתקופה של שמונה חודשים, על מנת להצטרף לצוות מאמני הכדורסל של המחלקה לנוער בפועל באר שבע.  

הוא נכנס למשרד שלי, מצויד בגופיית ספורט אדומה ובאנגלית שבורה. עובר איתי על פרטים אחרונים ונכנס לאימון בחדר הכושר. 

אני לא יודעת לומר מתי זה הפך לפלירטוט ואיך פתאום האינסטגרם שלי הפך לפעיל אבל אחרי פעמיים שמבטינו הצטלבו (איך אפשר שלא) והתחלנו להתכתב, מצאתי את עצמי יושבת איתו על הדשא, מספרת לו על ירושלים בשבת ועל ים המלח. שומעת על הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה ועל החיים הקשים שם, מבינה מתוך שברי משפטים שהוא השאיר שם ילדה קטנה ושרילוקשיין פעם בשנה, למדינה אחרת, כל מדינה אחרת, זה למעשה מזל גדול וזכות.

מריו בנוי לתלפיות (תרשו לי רגע החפצה): 

צבע מוקה עמוק, שמתכהה ומעשיר בשמש הארצישראלית (בעצם, גם בארגנטינה לא חסרה שמש), שרירים חזקים, עטופים בגוף חטוב ומוצק וקעקועים בודדים אך מדויקים שמטריפים את העיניים.

לא עבר זמן רב מהרגע שהוא הכין לי בטטות אפויות בתנור, עם מעט פפריקה ופירורי לחם ועד שמצאנו את עצמנו מזדיינים בחוזקה על שולחן פינת האוכל. ואז במקלחת. ועל הכורסא בסלון וגם במרפסת. 

כן, שפות ומבטאים עושים לי את זה!

אין ממש פואנטה לסיפור מלבד העובדה שגברים דרום אמריקאים בכושר, מזיינים הרבה יותר. ולא, זה לא מחקרי אבל נשמע מובהק. 

מריו חזר לארגנטינה ואני, על ההליכון היום, מתנשפת ומזיעה, בקושי מצליחה לנשום, כי הבחור לידי השפריץ על עצמו טון וחצי one million של פאקו. מה נסגר?!? 

 

 

 

לפני ארבעה חודשים. יום שלישי, 24 במרץ 2026 בשעה 16:20

קיבלתי הזמנה לבוא לסשן סאונד הילינג בשדרות. 

חברים מפרדס חנה החליטו לרדת לדרום ולפזר צלילים של אהבה, התכנסות פנימה ונחיתה( מהמילה נחת! ).

ארזתי את מזרון היוגה שלי ונסעתי. 

פול טראנק בפול ווליום ברכב. אני אוהבת אותם ומחכה נואשות להופעה חוזרת שלהם בחלוץ 33. בהופעה האחרונה, לא עברה רבע שעה והחדר התמלא בעשן ירוק. בין אם רציתי ובין אם לא, רקדתי וצרחתי את השירים מסטולה ומאושרת.

בחזרה לסאונד הילינג, הגעתי ראשונה והתקבלתי בחיבוקים ותה חם. האמת שאלו היו מים רותחים ושלל תיונים, אבל כיאה למכשפה שאני, סיבוב וחצי בחצר הניבו עלי מרווה וזעתר. מי שלא ניסה זעתר בתה שלו, לא מבין מה הוא מפסיד.

ידיד מהמושב הקרוב הפתיע ונכנס בדלת. מצויד במזרון ובאישה חדשה לצידו. זה לא מנע ממני לקפוץ עליו בחיבוקים ולפנות להם מקום לידי. שמחתי בשמחתו. 

המלחמה מתארכת. גם אני, מרגישה מתארכת ונמשכת וזוחלת ומושכת. מיציתי. וטוב שיש סאונד הילינג.