ביום חמישי האחרון רונן הניח לפתחי אתגר.
"גברת מפונקת!" הוא כותב לי,
"מחר בשעה 07:30 נפגשים בפארק לריצת 14 ק"מ. תפרדי מההליכון אהובך ובואי לרוץ איתנו בחוץ!"
"מי זה איתנו? " אני משיבה לו מיידית. קצות האוזניים שלי בוערות מסקרנות.
"קובי ואנוכי. תביאי תמרים ומים! "
כן, רונן, קלעת בול.
אני חולמת למצוא את עצמי בין שני גברים מסוקסים ומיוזעים, אבל לא בקונסטלציה המדוברת. חחח
נו, שוין. אישרתי הגעה.
למחרת, הגעתי ב-7:36 כי חובה עליי להמשיך לתחזק תדמית של אישה מפונקת, וגיליתי שאנחנו כבר ארבעה: רונן, קובי, ישראל ואני. פגז. הסרט מתקדם, אין עלילה.
הריצה היתה קשוחה. אין ספק שלאימון ריצה על ההליכון יש את היתרונות שלו: בקבוק המים שלי זמין בכל עת, המגבת תלויה לידי, המזגן, המוסיקה. אני אכן מפונקת. איפה הימים שתכננו את מסלול הריצה על פי הברזיות?
ישראל וקובי התקדמו. רונן רץ צמוד אליי, סוחב את בקבוק המים שלי. אנחנו מדברים על החיילת שלו. הוא אבא גאה. כולו מתנפח וגדל, כשהוא מדבר עליה. טון הדיבור שלו עולה בדציבל וחצי. זה תענוג לראות ולשמוע ואני מתרשמת ומחלקת לה ולו מיליון מחמאות.
החייל שלי בינתיים בבית. אני מרגישה מזליסטית לעוד יום יומיים, כשהוא ייצא לסבב שלו.
כמעט שעתיים ריצה ואוטוטו אחצה את רף חצי המרתון. Unbelievable!