|
|
|
עוד יום קשה של בכי.
כל נשימה שאני לוקחת, כואבת.
כל מחשבה מוקדשת לו.
הוא היה אהבת האמת שלי.
כך לפחות האמנתי.
התבדתי.
והלב שלי ננעל. הגוף שלי נסגר.
כולי התקפלתי פנימה, לתוך הבור הזה, של הכאב
ואני לא רואה את היציאה או את האור.
ומתי אחזור לנשום?
הגעתי למסקנה שאני שחקנית גדולה,
כלום בעצם לא בסדר איתי.
הלכתי לבדיקה גינקולוגית והרופא החליט על בדיקת אולטרא סאונד וגינלית.
אני אשכרה התחלתי לבכות כשהמוט חדר אליי.
איך ממשיכים מכאן?
אני מודאגת!
רשמית, נעלם לי כל החשק המיני.
בבוקר מוקדם, אני מצליחה להרגיש את חילוף העונות שמגיע,
האוויר קר ומרגיש נקי,
כל נשימה מרחיבה את הנפש.
יצאתי להליכה במקומות מוצלים, היכן שהשמש עוד לא עלתה,
המוסיקה שלי מתנגנת בסדר אקראי
ופתאום התנגן "אינת'ה אי"
והדמעות שלי פרצו מתוכי בלי שליטה.
עלתה בי תמונה שלנו,
באוטו,
בשעות המוקדמות של בוקר שבת,
נוסעים לשוק הפשפשים בחיפה.
שמתי לך את השיר הזה בפעם הראשונה
ואתה תרגמת לי את המילים, מספר שהזמרת שרה את כאבי הלב שלה על אהוב אכזר,
לא הופתעת שעוד לפני הבית השלישי,
הידיים שלי מיהרו לפתוח את חגורת העור שלך,
והזין שלך, חצי קשה, היה בפה שלי.
כן, יש לי פטיש מטורף לשפות והערבית המרוקאית שלך, תמיד עשתה בי שפטים.
אני מתגעגעת לשפטים.
אני מתגעגעת אלייך.
אבל זה נטו רומנטיזציה. אולי נוסטלגיה.
כבר הרבה זמן שלא היה טוב ומכל מקום נשמעו רק תלונות.
הרבה זמן שלא חשתי בטוחה, בתוך הזרועות שלך
ולא ראיתי אהבה בעיניים שלך.
לוקחת עוד נשימה ויוצאת לשתות, בפסטיבל היין.
אני מקווה שיהיו גבינות טובות או לפחות ענבים שחורים.
קשה הגעגוע.
מפלרטטת איתו בלי בושה,
והוא כמו ילד,
כותב לי עם מלא לבבות ופרצופים מחויכים.
אני נענית למשפטים השחוקים שלו,
מרצה אותו,
למרות שכבר שמעתי הכל, אלף פעם.
פאק, אתה באמת ילד.
צא לי מהוואטסאפ.
אל תכתוב בוקר טוב ותשאל איך עובר לי היום.
מה אתה מבין?
אל תציע לי ישיבה מול המים ואז תודיע לי שאתה מגיע בקורקינט חשמלי.
אני ב - "משחקי ילדים" - קצת אחרת.
יציאה מהשגרה זה מרחיב את הלב.
לימודים, זה מרחיב את הלב.
קמתי היום במצב רוח טוב ובאנרגיות של עשייה.
אני יוצאת מהעיר הקטנה ונוסעת לתל אביב,
לקורס קנזיו.
אני כותבת מהרכבת והגבר לידי מרוכז כולו בשחור של הכלוב.
שלא יחטוף התקף לב,
אני לא אדע מה לעשות.
יום גדוש בחוויות קטנות צפוי לי.
הרוחות בתוכי משנות כיוון.
יש לי כרטיסים.
שבוע סדנאת יוגה
שבוע קורס עיסוי אירוודה
ושבועיים וחצי חופשיים לטייל - כאוות נפשי וקריאת ליבי.
הודו, אני באה!
( יאללה, אוקטובר תגיע כבר!)
כבר שבוע וקצת
שאני שומעת קולות בתוכי
חשקים
שקוראים לי לקחת את עצמי ולנסוע להודו.
אני חולמת על סדנת יוגה. קשוחה.
בתנאים מינימליסטים.
עם קוד לבוש לבן ואוכל צמחוני לחלוטין,
קצת "ועיניתם נפשותיכם" שינתק אותי מהכל ויחזיר אותי לעצמי.
חולמת על ההרים והעצים מסביב.
על ההרפתקאה.
על השיטוט לבד במקום הכי עמוס בעולם (טוב, כמעט הכי עמוס).
ואני מתה מפחד.
רוצה.
רוצה.
רוצה.
מתה מפחד.
מה יינצח?????
חיפשתי תמונה ספציפית ישנה
ונאלצתי לנבור בארכיון התמונות של חשבון הגוגל.
רק שתדע,
היו לנו זמנים טובים.
חוויות מטורפות.
סקס מדהים.
רוח שטות משותפת והמון חיוכים.
גם עכשיו,
כשאני מסתכלת עלייך בתמונות,
אני נמשכת בטירוף.
לצבע שלך, המבנה האתלטי שלך והעיניים הכהות והעמוקות.
אתה הכי הכי הטעם שלי.
באופן חייתי. וממכר.
ורציתי לכתוב שעצוב לי כי נגמר
וריק לי בלב, עד כאב.
אבל זו פעם ראשונה שהסתכלתי עלינו, מאז שנפרדנו,
ולא בכיתי.
אני יוצרת לי חוויות חדשות. לבד.
זה לא אותו דבר, אבל זאת התקדמות.
והלב שלי, הוא ייפתח שוב.
