ויסות חושי

היום הזה דהר לי. 

מהמשרד, לפגישה, לאימון, לסופר - להביא חתיכת דג טרי והביתה, להכין עם הקטן, סושי.

עלאק, להכין. 

כשהגעתי, על השיש חיכו כמו חיילים: קערה עם אורז, מגש עם רצועות מלפפון, רצועות בטטה אפויה, רצועות אבוקדו ועירית. הכל היה מוכן למלאכת ההרכבה. גם אותה לא אני עשיתי.

ישבנו ואכלנו, חולקים את חוויות היום. כן, עוד שיחה על מיינקראפט וכשפי יצירה. ועל הבגרות שצריכה להיות אחרי חופשת הפסח ועדיין לא נדחתה רשמית.

ברקע, מחשבות. התכתבויות.

קיבלתי ממנו תמונה. הוא כתב "שייך ל-Exlibris" על החזה באודם ורוד. בתמורה, כתבתי לו שעליו לדווח לי בכל פעם שעומד לו. אפילו אם רק חצי עומד.

באופן פרדוקסלי, אני בקצב אקספוננציאלי. 

דברים מסתבכים לי, עוד לפני שהתחילו. 

וזה מצחיק. 

כמעט כמו בשח מט, לנסות לחשוב על הצעד הבא, לפני שהצד השני בכלל צייץ והצהיר כוונות. 

אני כותבת אדומות של גילויים נאותים ומוחקת. חשוב לי להיות הוגנת ועדיין לשמור על הקלפים שלי, קרוב לחזה. 

וחשוב לי גם להינות. להתנסות. ולהתאהב.

וגם לגמור. חשוב לי לגמור. 

ובנושא אחר, אל תשבו על כיסא החותנת. זה יכול ממש לכאוב.

כבר בצהריים, שעות לפני הנסיעה, החלטתי שאשכב איתו. 

עליתי על ההליכון ורצתי 12 ק"מ, במהירות בינונית. מהירה מספיק כדי להעלות את דופק הלב (צריך לדאוג לשריפת שומנים) ואיטית מספיק כדי להינות מהשירים באוזניות ולהצליח לחשוב בו-זמנית.

המלתחות היו ריקות והצלחתי לתפוס את התא הפינתי עם ראש המקלחת הגדול.

עמדתי דקות ארוכות במים הרותחים. התגלחתי. דמיינתי אותו מפשיט אותי ונושך אותי.

דמיינתי אותו זקור, בוחן את הגוף שלי. 

הנסיעה לתל אביב היתה מאתגרת. דאגתי מאזעקות. בקטע הדרך מקרית גת לראשון, ירד גשם זלעפות שלא איפשר לי לראות את הכביש. סופת ברקים-רעמים היממה אותי.

הרגשתי קטנה. נזכרתי לרגע, כמה הטבע עוצמתי. חשבתי על הסיפור של פרנקשטיין, מעל לכל זה סיפור אהבה טרגי. 

כשנכנסתי לנורדר, על דיזינגוף, והוא קם לקראתי, כבר הייתי חצי רטובה.

אולי זה פרנקשטיין, ואולי הבדיחות שלו, כשהודעתי שאתעכב.

שתינו, אכלנו, תפסה אותנו אזעקה ורצנו למקלט השכונתי. לקחנו איתנו את כוסות היין. השיחה זרמה.

כשהגענו אליו והוא אכל אותי, גמרתי.

מזמן לא גמרתי עם שותף (אם רוצים לדייק, שלוש שנים).

הסטיספייר לא משמיע קולות הנאה או צועק "פאק". הסטיספייר לא גומר בשבילי ומספק לי את העונג שבזרע. 

הסטיספייר לא מבטל דברים שאני מתגעגעת אליהם:

לרכב לגבר שלי על הפנים. לשמוע אותו נחנק ולגמור לו בפה.

להיאכל. שוב ושוב. ושוב.

להתפתל בין אצבעות ורגליים, למצוץ זין.

להירדם על כתף שרירית ובטוחה.

כשהוא דיבר איתי על דברים מסקרנים, כשהוא הציע סטראפאון או גבר נוסף בזמן שהוא מסתכל ומלטף לי את השיער, התכווץ לי הכוס.

אפשר להתגעגע לדברים שעוד לא ניסית?

שיחה בדסמית בעולם הונילי, 

אני אוהבת שמסגרות נפרצות. 

שעשעתי את עצמי. 

אולי גם אותו. 

תכלס, בינינו, מלחמה יכולה להיות זמן כל כך רומנטי. 

מאות, אם לא אלפי רומנים נכתבו על רקע מלחמתי. 

אווירת המוות והסכנה, אווירת חוסר הוודאות, מביאה אותנו להיאחז חזק בחיים. זה יצר הישרדותי, כנראה. 

ועדיין, אינני מרגישה רומנטית. בכלל. 

ציפורי קטן לחש לי שצבעים טובים להעלאת המורל. 

וזה הרי ידוע לכל, שמשטחים ירוקים מקלים על הנפש הפצועה. 

אז יצאתי להליכה, בשבילים שעוקפים את באר שבע. ההרים עדיין מכוסים ירוק של חורף, שאין פה באמת. ונשמתי עמוק. ואפילו בכיתי קצת (לא, לא, אני לא בוכה, זאת רק הרוח הקרה, בעיניים הרגישות שלי)

וחזרתי קלילה יותר, או פחות. 

מישהו אתמול צייר לי תמונה יפה. הוא כתב אותנו מכורבלים, בתוך הפוך החם. לא יוצאים מהמיטה, רק בשביל עוד פיינט של בן אנד ג'ריס. ואולי פיפי. 

חבל שאינני מרגישה רומנטית. 

מחר ארגיש יותר טוב! 

אוף. 

כל כך קשה לצאת מהמיטה 

על הבוקר, שבע אפס אפס, קיבלתי הודעת אהבה מהסטודיו של אימוני הקרוספיט. 

נחסמתי.

ביטלתי שני אימונים מאוחר מדי, ואני ברשימה השחורה עד תחילת השבוע הבא. 

זובי! 

כתבתי הודעת תחנונים מתחנחנת ומתייפייפת לאיתי התותח שמכר לי את המנוי והעניין סודר. שובצתי למחר. 

Shish..... איזה מזל.

מקווה שיהיה בי את החוסן הנפשי להגיע. אני עושה לעצמי פדיחות. 

באותו נושא, אני בשבוע הפחתה, אז היה אימון עליות קליל ומפנק. הדופק הממוצע יעיד אחרת, אבל ההרגשה היתה טובה. 

אני מרגישה שאני משיגה שוב שליטה על החיים שלי וגם הטוסט הרגשי של אתמול, לא הסיט אותי מהדרך. 

בתמונה: קניות רגשיות בעקבות המלחמה. 

שלחתי את הילדים לאבא שלהם עד יום שישי.

רבתי עם אמא שלי ואנחנו לא מדברות כבר יומיים.

לכאורה, שקט.

יכולתי להינות מלא מלא מאיזה פרק בספר או מבינג' רומנטי של ברידג'רטון - עונה 2. אבל לא.

אין לי מצב רוח.

פספסתי את האימון של היום ויש מלא לחץ בעבודה, בקידום הכנסת מערכות חדשות והטמעתן.

ואין לי מצב רוח!

קניתי פיתות כוסמין (כוס. מין. אין פלא שהן טעימות ממש!)וגבנצ 9%. אני אפנק את עצמי בטוסט.

כי ככה זה, אכילה רגשית.

אני לא אתנצל!

נשבעת שאני מזוכיסטית! 

אחרת, אין שום דרך להסביר את ההתעללות הזאת שנקראת "אימון ריצה".

עד הקילומטר הרביעי בערך, אני רק מקללת. מנסה לחשוב למה זה טוב ולמה אני צריכה את זה. בקילומטר הרביעי דברים משתחררים. הגוף כבר חם ונכנס לקצב, המונוטוניות מפנה מקום למחשבות עמוקות יותר, והתובנות מתחילות להגיע. 

הגעתי למסקנה שיחסי המאמן - מתאמנת שלי עם רונן הם סוג של שליטה לכל דבר ועניין. הוא שולח לי בתחילת השבוע אימונים ליומן ואני מבצעת.

No questions ask

בסוף כל אימון הוא מקבל דיווח על הביצוע וחווה דיעה, מעביר לי מקצה שיפורים. 

אני מתייעצת איתו בענייני תזונה וקלוריות ובקיצור, חסר רק שיחליט מה עליי ללבוש לאימון הקרוספיט הקרוב ומתי מותר לי לעשות סקס. 

אבל הוא טוב. והיום, בקצב איטי איטי ומפרך, סגרתי 10 קילומטרים. מי אמר מזוכיזם ולא קיבל? 

חמישה ימים לתוך המלחמה, הבית זה כמו סיר לחץ. 

הילדים פה. אמא פה. 

אזעקות ונפילות פה. 

מזל שהגרוש שלי לא בחר להיות פה! 

אין בכלל מה להתפלא שאני חסרת כל חשק. 

אתמול קבעתי עם הבוס שהיום אגיע למשרד למספר דקות, על מנת לפרסם הודעה ללקוחות. החלטתי לנצל זאת לאימון פרטלק מתפרץ.

שעה ורבע אימון ריצה קשוח. 

היה כיף. שחררתי אנדורפינים למוח, זה הרבה יותר טוב מעוד מגולגלת ירוקה (מה גם, שעדיין אינני מצליחה לגלגל אחת כמו שצריך, באשלה שאני).

חוזרת אל סיר הלחץ, מחכה לי ארוחה טעימה!