|
|
|
דברים שאת שמה לב אליהם בהליכה, כשהפנים שלך לא קבורים בפלאפון:
גופת לטאה שטוחה (העיניים שלהן גדולות משמעותית מהראש)
תרמילים עמוסים (פרג? אופיום??????)
שיחות בוקר של ציפורים (רכלניות קטנות)
והרכבים ששותפים לכביש עליו את צועדת.
חשוב לשים לב לרכבים השותפים לדרך. אל תשאלו אותי איך אני יודעת.
:)
אני שונאת אותך,
על העובדה שנרשמת למרתון
והבאת כלב.
אני שונאת אותך,
נדמה שהמשכת והתקדמת
ואני תקועה,
ללא מטרה או יעד.
ואני יודעת שאין באמת תחרות,
ואני לא נמדדת על הכאב והדמעות
אף אחד לא סופר לך אם היית עם אחת או חמש, מאז שהלכתי ומחלק לך ציונים,
לאף אחד לא אכפת שמשהו בתוכי לא רוצה שאף אחד אחר ייגע בי,
או יחדור.
אני תקועה.
זה פשוט הפחד הזה,
שלעולם לא יהיה מישהו שיגרום לי להרגיש כמו שהוא גרם לי להרגיש.
הייתי אלה.
הייתי מלכה.
והייתי גם זונה.
אין משהו שלא יכולתי להיות, לצידו.
יש לי כרטיס נוסף להצגה "הקסם הגדול"
בבית ספר למשחק גודמן, בבאר שבע.
מדובר על יום חמישי הבא -
8/9/2022
בערב.
אני מציעה אותו לאורח/ת מזדמנים.
אני מבקשת בתמורה שליש בירה מעולה או קוקטייל מפנק
באווירה מצויינת
באחד הפאבים באזור,
אחרי ההצגה.
*** לשון ההזמנה ברורה מאוד. אני לא מציעה סשן. לא מציעה סקס. לא מציעה מגע ***
*** מי שחשב אחרת, חושב שיוכל לבוא ולהפוך את המצב, חושב שאני אשתה ואהיה קלילה יותר - לא. בפירוש לא וחבל על מפח הנפש שלכם ***
*** מי שזה כן מדבר אליו ובא לו להעביר ערב נחמד - מוזמן לפנות ***
היום קראו לי מכשפה.
אני יכולה להבין איך זה נראה מהצד.
לבושה בשחורים, העיניים הירוקות שלי כמו נורות אזהרה,
מלווה בחתולה שחורה,
מלקטת נענע, זוטא לבנה ומרווה,
מלחששת לעצמי משפטים מאפשרים.
כן, אני מכשפה.
דיברתי עלייך המון היום.
עם חברה, עם אחותי. עם עצמי.
יותר מזה,
נכנסתי לארכיון בוואטסאפ וקראתי את כל ההתכתבות שלנו מהיום שנפרדנו
ובפעמיים הבודדות שהגעתי אלייך, כדי לאסוף את הציוד שלי.
בכיתי.
אני עדיין בוכה.
ולמרות שכל הפעולות שלי מראות ההיפך,
הכאב גווע ואני לאט לאט משתחררת.
אני רוצה לטרוף את החיים!
אני רוצה להינות.
ואני אהיה שם.
דייט עם גבר מהעולם הונילי
זה כל כך כיף!
ישבנו על בקבוק יין אדום ובמשך שלוש שעות
דיברנו על הא. ודא.
היין זרם והמוסיקה הייתה טובה.
רקדנו.
צחקנו.
השוונו קעקועים ואפילו דיסקסנו על הקעקוע החדש שאוטוטו יקשט אותי
והעולם היה בכף ידנו.
עד שחשפתי, ממש בקטנה, שאני אוהבת להיקשר.
אוי, המבט המזועזע על הפנים שלו.
כל כך הצחיק אותי.
ליטפתי בקלות את חגורת העור שלו. מזל שלא סיפרתי עד כמה אני אוהבת את אבזם המתכת.
את יודעת שאת חייבת להפסיק,
די לחפש אותו,
על מסלול הריצה,
בסופר,
בכל פאקינג יונדאי אפורה שעוברת.
את חייבת להפסיק לחשוב עליו,
בכל פעם שאת מתלבשת,
מתפשטת,
מתקלחת.
שנים שלא התקלחתי לבד.
אתה יכול לעשות לייק לכל בנות הקבוצה,
להחמיא,
לפרגן,
לפזר את הידע הנרחב שלך,
לפלרטט.
מותר לך, אתה גבר פנוי.
כבר לא שלי.
זו זכותך לעשות לי את זה מול הפרצוף,
לפנק, לפנק, לפנק.
אבל אתה מכיר את האימרה,
"מה שלא הורג, מחשל"
ורק עוד קצת, ממש עוד רגע,
זה יפסיק לכאוב.
זה בסדר למקבל.
גם אני ממקבלת.
אני מתכתבת עם מלא אנשים,
בהמון מדיות שונות.
אני בשלב של חיפושים, התנסויות וכיף.
עוד לא הכרזתי שאני מחפשת זוגיות אקסקלוסיבית.
( זה בטוח יגיע מתישהו כי זה במהות שלי).
אבל,
כשאתה שואל אותי שלוש פעמים את אותה שאלה,
אני מאבדת עניין.
זה ברור, לא?
