ויסות חושי

אחרי אימון קשוח, החרמנות שלי בשיא. 

גם אצלכם??? 

מעניין אם זה מדעי....

בתמונה: אימון עליות.

במסגרת היותי בוגרת מכללת רידמן ובעלת קליניקה מוערכת בעיר, רידמן מפנים אליי סטודנטים לעיסוי, לביצוע סטאג' וכתיבת חוות דעת. 

זה נחמד. פעם בחצי שנה,  אני מתענגת בשבועיים של עיסויים מכל הבא ליד. 

הסטאג'רים בדרך כלל מגיעים אליי אבל רצה המקרה והעיסוי של היום נקבע בבית של הסטודנט. הוא שולח כתובת בוואטסאפ ואני בדרכי אליו, קולטת שמדובר בשכונה בעייתית. שכונה ד' באר שבע, הוכתרה על ידי המשטרה כאחת השכונות עם נתוני הפשיעה הגבוהים בבאר שבע ובארץ. אני חונה עם שני גלגלים על המדרכה, ברומא התנהג כרומאי, ומדשדשת לעבר הבניין החשוך והמוזנח. המוח שלי מריץ סרטים על כך שאולי אני לא אחזור הביתה היום, ימצאו את גופתי מבותרת וזרוקה ובכלל, למי הודעתי שאני פה?!?

"סתומה, תרגיעי!" אני מבטלת את המחשבה וצוחקת עם עצמי. כולם פה סטודנטים.

הבלגאן בדירה שלו היה זהה לערמת הגרוטאות והזבל שבפח בחוץ. אבל הריח בדירה היה טוב והסדינים היו נקיים. באופן מפתיע, הוא היה חתיך והידיים שלו היו חמות. התמסרתי לעיסוי ואפילו הרשתי לעצמי לעצום עיניים ולהיאנח בקול. 

שמעתי את החיוך שלו. הוא העמיק את המגע. 

כשהוא סיים, הוא הציע קפה. כולו זקור ומתוח. 

אוף! אני שונאת להיות המבוגר האחראי! 

היום הרגשתי צמיחה מהי.

לפעמים, היא מתבטאת במחשבה. התובנות נופלות לאט, כחלק מהתהליך. 

אבל היום, הצמיחה היתה במעשים. 

בבוקר, יצאתי לאימון מהגיהינום.

היה משהו קשה, עד בלתי אפשרי, ביציאה למסלול שלא רצתי בו למעלה משלוש שנים. 

המסלול שהיה המסלול שלנו. הרגשתי את הדופק שלי בשמיים, כבר בחימום. היה לי קשה לנשום. 

בקילומטר הרביעי כבר הרגשתי שמיציתי את כל כוחות הנפש שלי, בגלל הסיכוי הקלוש, שהוא יחליט לצאת לאימון ואני אתקל בו. ואין לי איך להסביר את הפחד הזה. הכיווץ הזה, בכל פעם שאני רק חושבת שאראה אותו.

השלמתי את האימון בקושי רב. כשהשעון עמד על תשעה קילומטרים, כבר הייתי חמש דקות מהבית והרגשתי מוגנת. 

זה קשה להודות בפני עצמי ששום טיפול לא מצליח לטשטש את הטריגרים והצלקות שמשאיר בך קשר מתעלל.

בערב, הרהרתי בדברים שאני מסוגלת לעשות לבד. קראתי כאן דברים והרגשתי אמיצה. 

החלטתי להתחיל בסרט. התלבשתי ויצאתי. 

צלחתי את זה! היה טוב. 

לטיולים, אחכה לפרטנר מתאים. 

אני רוצה לטייל!

שיעורי השלמה בפרקטיקה של גישור הסתיימו היום. 

לפניכם מגשרת מדופלמת! 

זהו רק חלק קטן מהתואר השני, אבל זה סוג של עולם ומלואו. ציון דרך. סוכריה.

לאחרונה, הימים שלי מרגישים עמוסים. 

מהשיעור, לאימון ריצה, קצת עבודה משרדית( תכלס, בהיתי בפייסבוק וקיבלתי טלפונים הכרחיים. לא ממש עבדתי) ואז, או אז, נסעתי להשתתף בסדנאת "אמבטיה של צלילים".

חיכיתי לסדנא הזאת שבועיים. 

שעה של התמסרות אחרת. להרפייה. לנשימה. ולעוצמות הגופניות שצלילים יכולים להפיק מאיתנו. זה מדהים אותי. 

הרטט של הקערה הטיבטית, כמעט תמיד מעלה בי דמעות. פעמוני צדפות העץ סוחפים אותי לסיפורי אלף לילה ולילה, אני רואה בראש רקדניות מענטזות ניחוחות אוריינטליים. ואז, החתול המחייך של אליס.

זה היה ממש מסע.

וכשאני פותחת עיניים, אני מרגישה שחצי נצח עבר. 

יש לי פגישה עם הבחור מאתמול. היום, הוא כבר יהיה פחות וניל ויותר עוגיות.

"בא לי למצוץ לך.... את הלשון, שוב." 

הרהרתי עם עצמי, האם לשלוח לו הודעה כזאת או לא. 

הרהרתי. 

קצת התבאסתי, על העובדה שאני בכלל צריכה להרהר ומה פתאום אני לא עושה מה שבא לי. 

זין.

ממתי אני לא עושה מה שבא לי?!? 

שלחתי! 

"איפה את מפרסמת את הפוסט על האימון שקרע לך ת'תחת"

הוא שואל אותי. 

ואז מתחילה המלחמה. 

מה חושפים? 

כמה חושפים? 

ומה הוא בכלל יכול להכיל? 

זה מצחיק. הדיעה הסטראוטיפית תגיד שאפשר להדליק גבר על כל דבר. 

אפילו הונילי ביותר. על כל דבר. 

זה שמקל המטאטא הכי ארוך ועבה, תקוע לו בתחת. גם אותו, אפשר להדליק על מקלחת זהב ואצבע באנוס.

והדייט הונילי שלי, על שתי כוסיות ויסקי Milk & Honey,

דלוק לגמרי. ועדיין, אינני יכולה לחשוף. 

ובדרך הביתה, הוא עוצר להשתין ואני, כבר במיטה וחרמנית, מבקשת ממנו תמונה.

הוא שואל אותי אם זה עושה לי את זה ולמה, 

אני מסבירה שאני שיכורה ועייפה מכדי לענות.

מצצתי לו את הלשון. 

והוא..... כבר לגמרי שלי. 

היה לי יום עמוס בהתרחשויות,

אבל גולת הכותרת היה אימון האיכות ששרף לי ת'טוסיק! 

ולא, הוא לא כלל פלפל חלפניו אקסטרא הוט או השפרצת סרירצ'ה. 

אני לא אוכל ללכת לפחות עד מחר, כי עשיתי היום אימון פאוורוואטס. בעברית קלוקלת, הפקת וואטים ברכיבת אופניים.

חוץ ממענה ליצר המזוכיסטי המתעלל שלי בעצמי, זה לא נותן משהו, למישהו. אם מחר חברת החשמל קורסת, שום פידול אופניים לא יציל את ב"ש! בטח לא אם אני מפדלת. 

אבל נרשמתי ל-5 ק"מ במרתון ת"א ונרשמתי לקורסים של סמסטר ב' בלימודים והכל בתנועה. 

טוב, כמעט הכל. 

מתי יגיע מישהו שיזיז לי משהו בלב? 

מפגש השלמה שני הוכתר בהצלחה. 

חמש שעות של סימולציות גישור. היום הייתי אלמנה בת 86 ולאחר מכן, שרטטת בכירה נוירוטית בסכסוך פנים ארגוני מיותר. בשורה תחתונה, אם סקורזסה מלהק תפקידים ראשיים בקרוב, סביר להניח שהוא לא יבחר אותי.

ואף על פי כן (משתמשים בביטוי הזה עדיין או שאני לגמרי אמינה לאלמנה בת 86?!?), נהנתי. היה לי כיף. 

בשבוע הבא מסתיימים משחקי הסימולציה ונקבל תעודה. זו תחושה טובה, להתחיל דברים ולהצליח לסיים. 

רונן דורש שאוסיף אימון איכות שבועי. 

אליפטיקל או אופניים. אולי קצת משקולות. 

ממש לא מדבר אליי. ממש ממש לא מדבר אליי. 

ומה זה בכלל אימון איכות? 

ולאיזה מירוץ 5 ק"מ כדאי להירשם?( כי אלו הדברים ששומרים אותך במוטיבציה.....). 

והאם, בגלל שיש לי מנוי, מצופה שאעלה תמונה בכל פוסט??? 

יותר מדי שאלות ליום שני בלילה.

מי שהורה לבני נוער מכיר את המשחק מכונית צהובה, בגרסתו הקצת יותר אלימה: 

מי שרואה מכונית צהובה ראשון מקבל את הזכות לכפכף את הצד השני. 

מיותר לציין שהבן שלי, שאיננו נוהג עדיין, ומחפש אותן בלי הכרה (מלבד בימים שהוא לפני מבחן ואז הפנים שלו קבורות בנייד, גם בזמן הנסיעה), זוכה לכפכף אותי כל הזמן.

לאחרונה, גם כשאני לא איתו, אני מחייכת כל פעם שאני רואה מכונית כזאת. היום צילמתי. 

מה לא עושים כדי לחוש קצת בדס"מ?!?

אז קיבלתי מנוי! (תודה 😊 כיף לגלות שלפעמים צריך פשוט לבקש מה שרוצים. מה שנקרא שלחתי לחמי)

יש תכנון על מסיבה ביום שישי ואני מתלבטת בבחירת הבגדים. 

תחשבו - מכנס עור קצר. גרביון שחור ומגפיים גבוהים. 

איזו בגד גוף?

תגיבו לב לימין או סמיילי לשמאל (בלי העדפות פוליטיות!).