ויסות חושי

על מסלול ההליכה -  ריצה הקבוע שלי,

יש תחנת איסוף לאוהדי הפועל באר שבע.

אין דבר משעשע יותר (או מחניק) מלצפות בנחיל הזה,

גברים,  נשים וטף,

עטופים בצעיפי צמר אדומים,  בחום של אוגוסט,

עמוסים בשקיות מלאות כל טוב

בדרכם לאוטובוסים,  שייקחו אותם למשחק. 

והאחדות,  הו האחדות! 

פתאום אין שום חשיבות לגזע,  מין ודת, 

מספיק שלבשת חולצה ספק אדומה,  ספק לבנה, 

על מנת להיות אחת מהחבר'ה. 

אז אני יוצאת לאימון, 

לבושה,  במקרה,  בחולצת מרתון לונדון 2020,

אשר, כיאה לפטריוטים שהם,

מעוטרת בצבעי הדגל:  כחול,  אדום ולבן

ומיד מתקבלת ללהקה. 

לאורך המסלול ועד תחנת האיסוף, 

אני זוכה למבטים חודרים ושריקות אהדה, 

גבר לא צעיר,  שאינני מכירה,  מגדיל לעשות וכורך את הצעיף שלו סביב הצוואר שלי, 

"בואי,  את משלנו!" 

אני מחזירה לו את הצעיף, 

"היום אני אוהדת מרחוק",  אני עונה לו וממהרת לחצות את התחנה. 

אוהדים. אוהדים. 

היה לי כיף להיות חלק אבל,  אל תקראו לי למשחק הבא. 

בהמשך לפוסט מאתמול ולאור השאלות הרבות שקיבלתי בלי הפסקה מאתמול

להלן הסבר מדוייק יותר (לכל המתקשים):

אני רצה בלי תחתונים.
זה היה טייץ חדש.
יש לו תפר לא מתאים בדיוק באזור הרלוונטי.
תוצאה: שפה פצועה, פתוחה ומדממת.

חוץ מזה,

על הבוקר, ראיתי את האקס, רוכב להנאתו ומסמס לזונה התורנית שלו. למה דווקא במסלול שלי? תענוג!
אבל חמישי היום, אז יששששששש אור בקצה השעון.

טוב, 

זאת פעם ראשונה. 

הטייץ חתך לי את השפה!  😵‍💫🥴

נאלצתי להפסיק את האימון ולחזור הביתה.

מה דעתכם,  תישאר צלקת??? 

אני רוצה לכתוב את הכאב הזה לדעת,

לכתוב, לכתוב, לכתוב,

לפלוט את המילים, בלי לסנן.

אני רוצה לכתוב את הדמעות האלו,

עגולות וגדולות,

זה לא מלח, אלו תמציות כאב

כמה זמן עוד,

עד שייעלם ולא יהיה יותר?

אתמול לא יצאתי לרוץ, למרות שזה יום אימון.

ויתרתי לעצמי לגמרי, אפילו לא חשבתי על יוגה.

התבטטתי על ספת הקטיפה החרדלית,

סיימתי לראות את סיפורה של שפחה,

נתתי לעצב לקרוע בבשר,

לזלוג החוצה ולהשאיר אותי על הרצפה.

אני אוהבת לישון עירומה.

אני שונאת את זה

שאתה כל כך כואב לי. 

הבוקר הזה לא התחיל לי בטוב,

נכנסתי לכאן ושוטטתי בבלוגים,

לשמחתי, נתקלתי בכותבת ותיקה,

אני זוכרת אותה מלפני חמש שנים, כשהייתי כאן,

תמיד התחברתי לכתיבה שלה.

אז נכנסתי וקראתי והפלגתי בבלוג שלה,

ומצאתי,

שכלום לא השתנה.

היא עדיין מבכה אהבה גדולה וכואבת, שנגמרה,

ולפי סגנון הכתיבה והתיאורים, זה אפילו אותו גבר.

פאק.

זה הציף אותי. לרעה.

אני לא אתאבל עלייך חמש שנים.

אני לא אתאבל עלייך אפילו חצי שנה.

כי זה לא מגיע לך.

אבל יותר חשוב, זה לא מגיע לי.

אחרי יום ממש ממש ארוך, 

מתקלחת במים רותחים, 

ובבת אחת מסובבת את הברז ושוטפת את עצמי בקפואים. 

נזכרתי שאני יודעת לגנוח. 

זה לא משנה מי תהיה במיטה שלך אחריי, 

את השם שלי אתה תצעק, 

ואל הטעם שלי, 

תתאווה.

כשיש לי פיפי,  נוצרת לי תפיחונת קטנה בבטן.

לא משהו שמישהו יכול לראות.

אולי ניתן להרגיש.

אבל איכשהו,  תמיד ידעת כשיש לי פיפי, 

חמש דקות לפני שאמרתי.

אני מתגעגעת. 

מה אפשרי עבורי כשאני מוותרת על הקושי בחיי?