אחד הדברים שחסרים לי ממש ב - לבד שלי, הם טיולי השבת.
השמש החמימה, האוויר הקריר והנקי של הטבע והלב שמתרחב ככל שהעיניים שותות ירוק.
אין לזה תחליף.
אני מתגעגעת לנעליי הספורט שמתמלאות בבוץ, אתה מושיט לי יד ומונע ממני להחליק.
אנחנו יושבים על שפת הבריכה. כפות הרגליים שלנו משתכשכות במים הקרים ואתה מציע לי אפרסמון. ותותים.
העיניים שלך מחייכות אליי. נעוצות בי כשאני לועסת. בולעת.
אנחנו מטיילים, מתגפפים, מפלרטטים בעיניים ובשפתיים. אתה מצלם אותנו מחובקים.
העלייה למעלה מתארכת.
עשרות מדרגות מתפתלות, בינות עצים ושיחים סבוכים.
אתה מנצל רגע פרטי ונצמד אליי. מכופף אותי אל המדרגה ומפשיל את מכנסיי, רק עד הברכיים, רק כמה שהכרחי.
נדחף אליי. פותח אותי.
הידיים שלך מכסות את פי. מחניקות אנחה.
ואני שלך. זה כל כך ברור שככה אתה צריך וככה אני רוצה.
זה כל כך נכון וטבעי, לעלות את יתרת המדרגות נוטפת זרע. זורמת כמו נחל עמוד.
אני מתגעגעת.