תמיד בריצה אני מגיעה לתובנות חשובות,
כאילו שהפעילות המכאנית של הרגליים משחררת דפוסי מחשבה שתקועים במיינד.
מאפשרת לאסימונים לנחות.
הייתי יכולה לכעוס על עצמי ולטחון עד דק את המחשבה שאתמול עשיתי שטות גדולה.
מצאתי את עצמי מתקלחת ומתייפה בצימר, במרכז הארץ, מחכה למאסטר בקשירות ועינויים יפניים. מוכנה להיקשר.
לא נפגשנו מעולם. לא דיברנו טלפונית ולא החלפנו תמונות ועדיין, בחרתי ללכת על זה. משהו במילים שלו ובתמונות של העבודות שלו, נתן לי ביטחון.
אז אני כפותה על המיטה בסוג של הוג-טיי.
אני על הבטן. הידיים שלי קשורות. הרגליים שלי קשורות וחבל ורוד יחיד, מחבר את השיער שלי לרגליים ומכריח אותי להרים את הראש. להישר מבט. אי הנוחות גדולה בתוך התנוחה. החבלים לוחצים ומזכירים לי את גבולות הגוף שלי. אני מזיזה מעט את הבהונות ומשחררת אנחה של תסכול וכאב.
הוא לא מוותר לי. מעביר גלגל מחטים על כל פיסת עור שחשופה מחבלים. אני נושמת עמוק.
יפנים סאדיסטים ארורים.
כשהראש שלי זוכה לשחרור סוף סוף, הוא הופך אותי על צידי ונצמד אליי מאחור. מחבק. הידיים שלו מונחות בעדינות על בית החזה שלי.
אני כל כך אסופה שם. בחיבוק שלו. הכאב הגופני שהחבלים מעניקים משחרר שקט בראש והקסם שפיללתי לו קרה. הדמעות מציפות אותי, ללא שליטה. זה בכי עמוק, קמאי, שמכיל עצב גדול על כאבים ישנים ופחדים מושרשים. זה מקום כל כך נמוך וכל כך אפל. ללא החבלים, אין שום יכולת לשהות שם יותר מכמה דקות, מבלי שהעצב יכלה את המהות שלך.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל הבכי נרגע והוא שחרר מהחיבוק לאט.
בלי מילים, כמו שקשר כל כך יפה ומתוך מסירות כך הוא התיר את החבלים.
וכשהגוף חזר להתמזג בחופשיות עם העולם, לוקח בחזרה את הגדרת הגבולות שלי, כל מה שהצלחתי לחוש היה מלאות.
התמלאתי בהכרת תודה אינסופית, אל הבחור הלא מוכר הזה, אל המאסטר המקצועי הזה, שלרגע לא הפר את החוקים שקבענו ולרגע לא נתן לי להרהר בפחד ובחוסר האמון שיש לי בגברים. התמלאתי אהבה אליו, שללא שום תנאים והתניות, פשוט העניק לי את מה שהגוף ביקש כל כך.
לרגע אחד הרגשתי יפה.
והתובנה שיכלו לקרות דברים נוראיים. יכלו. אבל לא קרו.
לא עשיתי טעות.
זכיתי.