|
|
|
אהבה עצמית,
זה לסיים דייט ונילי בבית קפה
וללכת לבד לרדת על רול סושי ספייסי סלמון.
התלבטתי אם לקחת גם במבה רול.
העיניים הגדולות שלי גברו עליי.
מזל שהצעצועים שלי מוטענים!
כולנו חכמים בדיעבד.
אנחנו מרגישים בשליטה. אנחנו יודעים הכל.
אני יכולה לצאת בהצהרות עד מחר,
ולהיות בטוחה ויהירה.
ואז, האמת פשוט תתפוצץ לי בפרצוף.
אז למדתי ענווה. ואני לא מתביישת לומר כשאני לא יודעת.
אז לכבוד סוף העולם או לפחות סוף ישראל
(השמועות אומרות שמחר זה קורה, לא?)
השקתי את העציצים. שטפתי את המרפסת וסידרתי.
החום ירד מעט ורוח מדברית נעימה נושבת פה.
ג'וינט איכותי.
בקבוק שנדי.
ובאוזניות Coldplay.
חייבת. מתוכננת הופעה שלהם באירלנד בעוד שבועיים.
יש כרטיסים במיקום פצצה. יש רכב מושכר ותוכנית מלאה לשבוע בשדות ירוקים ובמזקקות בירה מקומיות.
אבל זה בתנאי שלופטנזה הזונות, יחזרו לטוס.
וגם, שסוף ישראל לא יקרה לפני.
אוף.
אצלנו בבית מעולם לא בישלו חלקי פנים.
אבא שלי ז"ל, הצליף בנו פניני חכמה בלתי נשכחות:
" למה שארצה לאכול את הלשון של הפרה, מי יודע איפה היא ליקקה לפני... "
לא יודעת, זה הצחיק אותי כל פעם מחדש,כשהמשפט הזה התגלגל לי בראש, שנייה לפני שהגרוש שלי דחף לגרון עוד חתיכה מהלשון שאמא שלו בישלה. אין על ארוחות משפחתיות.
זימנתי אותו לחיים שלי.
לא יודעת אם בדיוק בקונסטלציה הזו, אבל הוא שם.
והוא מצחיק אותי. ושרירי החזה שלו, מטריפים אותי.
צבע השוקולד שלו, ממלא אותי מיצים מתוקים.
אני לא מחפיצה. אולי קצת.
פאק, איזה ארבע ראשי יש לו, אני מסוגלת ללקק אותו שעות.
הלשון שלו בתוכי ואני מתחרפנת.
מתחננת להרגיש אותו. מתחננת להתמלא. להתכווץ עליו.
"יש לך קונדום?" כולי מתחנחנת. נוזלת.
"ממממ לא." הוא עונה ואני נכבית בדקה.
"מה נסגר איתך, איש?"
"נו, מה, אני לא בן אדם של סטוצים"
"גם אני לא, אבל אני לא יודעת איפה הזין שלך היה לפני" אני אומרת, לובשת את החוטיני הסגול שלי ויוצאת לאוויר הקריר של הערב.
השרב נשבר.
צום של שנתיים עדיין לא.
אין כמו קצת הארד קור כדי לבחון דייט פוטנציאלי ונילי.
אחרי שבוע של התכתבות, אנחנו קובעים במרינה באשקלון ואני מחליטה לבחון את הגבולות, שלי ושלו.
לובשת בגד גוף שחור ומתקשטת ברתמת עור וניטים, שמדגישה את החזה שלי.
אני יפה.
העיניים שלו נחות עליי כבר מרחוק. הוא מחייך ושבע רצון. שום מילה על הרתמה. שום הערה.
אנחנו יושבים בבארסרי, כמעט על הים. בקבוק יין אדום בינינו. השיחה זורמת, לרגעים כבדה, לרגעים מצחיקה. לא מאתגרת מדי. לא ראיון עבודה.
בשעה 22:30 הרעב מתחיל להציק ואנחנו נוסעים לאכול באושי אושי. 20 אנשים ממתינים בחוץ ואנחנו נכנסים מיד. שולחן VIP ויחס מטורף. כל המלצריות מכירות אותו. הדי.ג'יי מהנהן לו לשלום. פחות מעשר דקות והשולחן עמוס בסושי, מוקפצים, אלכוהול.
והמבטים, על הרתמה שלי, כמעט וחורכים אותי.
אני אוהבת את ההתכווצות הזאת ואת הנשימה המשחררת שבאה מיד. לוקחת עוד שלוק מהקוקטייל.
מתלבטת אם לעשות שורה, מהלבן הזה, שהוא הציע.
מתלבטת אם להצטרף אליו ולשותף שלו, בדירה שעל הים.
מתלבטת.
ונוסעת בחזרה לבאר שבע.
הוא לא בשבילי.
אני שוכבת על הספה במרפסת.
באוזניות, פלייליסט הריצה שלי.
לרגעים, אני צורחת עם הזמרת וכבר כמעט עשרים דקות שאני רוקדת ומשתוללת. בשכיבה על הספה שלי.
במרפסת.
וזה עצום, כשאני מבינה שגם באמצע הסאטלה, אני בשליטה. אני מבינה איך זה נשמע ואיך זה נראה מבחוץ.
בראש שלי משתוללות מחשבות על זה שהשכנים הצמודים שומעים את כל הזיופים שלי והמרפסות ממול ולמעלה, שולפים מצלמות.
תיכף הטיק טוק יוצף בסרטונים של אישה בפיק חייה, משתתפת בסשן עצמי של אימון-ריקוד אוזניות.
אני חושבת את כל זה אבל פאקקקקק, ל-א אי-כ-פ-ת ל-י!
אני בשליטה ואני בכלל לא, בשליטה.
והתובנה, שזה בדיוק מה שזה עושה לי, היכולת להבין מה אני עושה, ולעשות את זה, בכל זאת. בלי שיפוט, בלי עכבות או בושה, לקחת מזה רק את הכיף, הילדותיות, העונג שמתפשט כשמפלס האנדורפינים עולה.
כמה שאני אוהבת את שעות הדמדומים של שבת. כשהשבוע החדש מתדפק בדלת, דוחק אותנו לחזור למסלול השיגרתי, זה של הריצה. התחרות ומירוץ הכסף. ההישרדות.
מחר אני מתחילה דיאטה.
מישהו, שאינני יודעת איך להגדיר אותו,
מכר, שולט לשעבר, אחד שזיין אותי,
ככל הנראה אחד שאהבתי,
הסב את תשומת ליבי היום,
לעובדה העצובה,
שאף אחד ושום דבר לא ניצנצו אותי,
כבר תקופה ארוכה.
כלום לא האץ את דפיקות ליבי
וגרם לעיניים שלי לזהור.
אף אחד לא ממש ריגש,
קיווצץ',
הלהיב.
בא לי!
לקרוא כאן פוסט ועוד פוסט.
להרגיש נדהמת, מזדהה, מתחרמנת.
המילים שלו מדויקות.
התמונות משחקות לי בראש וגם בכוס.
להתלהב.
הנה מישהו שארצה להכיר.
להיכנס לפרופיל ולגלות שהוא נשוי 🙄
יש לי טעם של אכזבה בפה,
עוד לפני שהזדיינו.
מה אתה אוכל?????
אין כמו ההרגשה הזאת,
לעלות על ג'ינס וטי שירט. סניקרס.
חפה מאיפור ומניירות.
מלווה בשני גברברים צעירים ומסוקסים.
אני מלכה.
#הילדים_לוקחים_אותי_לסרט
