ויסות חושי

רצתי היום בברלין.

חמישה קילומטרים שלמים. מוסיקת פופ-טראנס-קאנטרי בקולי קולות באוזניות.

כשעברתי את שער ברלין, הציפה אותי תמונה בזיכרון - 

שנת 2019, יורד גשם זלעפות ואני חוצה את שער ברלין, כרגע סיימתי את המרתון הראשון שלי. רצתי 42.2 קילומטרים מלאים (לפי השעון טיפונת יותר).

בקו הסיום עוטפים אותי בפונצ'ו מניילון כסף, כזה שמזכיר את הכובעים של הקונספירטורים המגוחכים בתיקים באפילה.

אנשים אדיבים דוחפים לי לידיים בננה וכוס בירה סמיכה עם איזוטונים.

אני ב-היי מטורף.

אני לא מרגישה את הקור, את הרטיבות, את העייפות. הגוף שלי מוצף באנדורפינים ואני מחפשת אותך.

לפי הזמן המשוער שלך, סיימת לפני שעה וחצי. אני נושמת עמוק ומתקדמת לעבר אזור שמירת החפצים.

אתה מאגף אותי משמאל, מניף אותי לתוך חיבוק חזק.

"את אלופה!" אתה צועק לי

"את מהממת! אני גאה בך!"

בתוך החיבוק שלך, אני מצליחה להרגיש בחום. הריח שלך מציף אותי ובבת אחת אני מגורה וצריכה. אני חייבת. אלוהים. אני חייבת.

אני נצמדת אלייך. חזק יותר בתוך החיבוק. מתחככת. 

"בייב........" אני לוחשת לך, "בייב.....בבקשה"

ואתה? אתה כבר יודע ומרגיש. גורר אותי מאחורי שיח ובלי להתמהמה, מכניס את היד לתוך הטייץ שלי ודוחף אליי שתי אצבעות.

"בואי, מרתוניסטית אלופה שלי" אתה מגלגל את האצבעות שלך בתוכי, 

"בואי. את כל כך רטובה." אני רוכבת על האצבעות שלך.

"בואי" אתה מצווה ואני מתכווצת עלייך. מתפוצצת חזק. נאנחת ומרפה.

אתה מחייך אליי, העיניים שלי מחייכות אלייך בחזרה ואתה נותן לי למצוץ את האצבעות שלך, לטעום ממני.

"בואי נלך להשלים פחמימות. אני מכיר כאן פיצה מטורפת".

אז רצתי היום חמישה קילומטרים. היידה, למטרה הבאה.