היום הרגשתי צמיחה מהי.
לפעמים, היא מתבטאת במחשבה. התובנות נופלות לאט, כחלק מהתהליך.
אבל היום, הצמיחה היתה במעשים.
בבוקר, יצאתי לאימון מהגיהינום.
היה משהו קשה, עד בלתי אפשרי, ביציאה למסלול שלא רצתי בו למעלה משלוש שנים.
המסלול שהיה המסלול שלנו. הרגשתי את הדופק שלי בשמיים, כבר בחימום. היה לי קשה לנשום.
בקילומטר הרביעי כבר הרגשתי שמיציתי את כל כוחות הנפש שלי, בגלל הסיכוי הקלוש, שהוא יחליט לצאת לאימון ואני אתקל בו. ואין לי איך להסביר את הפחד הזה. הכיווץ הזה, בכל פעם שאני רק חושבת שאראה אותו.
השלמתי את האימון בקושי רב. כשהשעון עמד על תשעה קילומטרים, כבר הייתי חמש דקות מהבית והרגשתי מוגנת.
זה קשה להודות בפני עצמי ששום טיפול לא מצליח לטשטש את הטריגרים והצלקות שמשאיר בך קשר מתעלל.
בערב, הרהרתי בדברים שאני מסוגלת לעשות לבד. קראתי כאן דברים והרגשתי אמיצה.
החלטתי להתחיל בסרט. התלבשתי ויצאתי.
צלחתי את זה! היה טוב.
לטיולים, אחכה לפרטנר מתאים.
אני רוצה לטייל!