כבר בצהריים, שעות לפני הנסיעה, החלטתי שאשכב איתו.
עליתי על ההליכון ורצתי 12 ק"מ, במהירות בינונית. מהירה מספיק כדי להעלות את דופק הלב (צריך לדאוג לשריפת שומנים) ואיטית מספיק כדי להינות מהשירים באוזניות ולהצליח לחשוב בו-זמנית.
המלתחות היו ריקות והצלחתי לתפוס את התא הפינתי עם ראש המקלחת הגדול.
עמדתי דקות ארוכות במים הרותחים. התגלחתי. דמיינתי אותו מפשיט אותי ונושך אותי.
דמיינתי אותו זקור, בוחן את הגוף שלי.
הנסיעה לתל אביב היתה מאתגרת. דאגתי מאזעקות. בקטע הדרך מקרית גת לראשון, ירד גשם זלעפות שלא איפשר לי לראות את הכביש. סופת ברקים-רעמים היממה אותי.
הרגשתי קטנה. נזכרתי לרגע, כמה הטבע עוצמתי. חשבתי על הסיפור של פרנקשטיין, מעל לכל זה סיפור אהבה טרגי.
כשנכנסתי לנורדר, על דיזינגוף, והוא קם לקראתי, כבר הייתי חצי רטובה.
אולי זה פרנקשטיין, ואולי הבדיחות שלו, כשהודעתי שאתעכב.
שתינו, אכלנו, תפסה אותנו אזעקה ורצנו למקלט השכונתי. לקחנו איתנו את כוסות היין. השיחה זרמה.
כשהגענו אליו והוא אכל אותי, גמרתי.
מזמן לא גמרתי עם שותף (אם רוצים לדייק, שלוש שנים).
הסטיספייר לא משמיע קולות הנאה או צועק "פאק". הסטיספייר לא גומר בשבילי ומספק לי את העונג שבזרע.
הסטיספייר לא מבטל דברים שאני מתגעגעת אליהם:
לרכב לגבר שלי על הפנים. לשמוע אותו נחנק ולגמור לו בפה.
להיאכל. שוב ושוב. ושוב.
להתפתל בין אצבעות ורגליים, למצוץ זין.
להירדם על כתף שרירית ובטוחה.
כשהוא דיבר איתי על דברים מסקרנים, כשהוא הציע סטראפאון או גבר נוסף בזמן שהוא מסתכל ומלטף לי את השיער, התכווץ לי הכוס.
אפשר להתגעגע לדברים שעוד לא ניסית?