ויסות חושי

תכלס, בינינו, מלחמה יכולה להיות זמן כל כך רומנטי. 

מאות, אם לא אלפי רומנים נכתבו על רקע מלחמתי. 

אווירת המוות והסכנה, אווירת חוסר הוודאות, מביאה אותנו להיאחז חזק בחיים. זה יצר הישרדותי, כנראה. 

ועדיין, אינני מרגישה רומנטית. בכלל. 

ציפורי קטן לחש לי שצבעים טובים להעלאת המורל. 

וזה הרי ידוע לכל, שמשטחים ירוקים מקלים על הנפש הפצועה. 

אז יצאתי להליכה, בשבילים שעוקפים את באר שבע. ההרים עדיין מכוסים ירוק של חורף, שאין פה באמת. ונשמתי עמוק. ואפילו בכיתי קצת (לא, לא, אני לא בוכה, זאת רק הרוח הקרה, בעיניים הרגישות שלי)

וחזרתי קלילה יותר, או פחות. 

מישהו אתמול צייר לי תמונה יפה. הוא כתב אותנו מכורבלים, בתוך הפוך החם. לא יוצאים מהמיטה, רק בשביל עוד פיינט של בן אנד ג'ריס. ואולי פיפי. 

חבל שאינני מרגישה רומנטית. 

מחר ארגיש יותר טוב!