הוא לא באמת אמפי.
הוא תיאטרון רומי והוא בנוי בקצה קצהו של מסלול ההליכה הישן שלי. מוסתר מאחורי סבך ענקי וגבוה של אוג חרוק, אהבתי לבצע בו אימוני מדרגות לחיזוק הארבע-ראשי.
לא הגעתי לפה שנים.
בפעם האחרונה שהייתי פה, לבשתי שמלה פרחונית, קצרה ומתנפנפת. נעלתי סנדלים תנ"כיות מעור, מאלו שפוגשים על מדריכות של"ח או חיילות צעירות ומורעלות. תמיד אהבת אותי בכפות רגליים חשופות.
לא נפגשנו לאימון. סתם הליכה משוחררת בשעות דמדומים, אחרי יומיים שלא נפגשנו. החזקת לי ידיים. מתגפף. מעביר יד רכושנית, על כל פיסת עור חשופה, בכל רגע שמזדמן.
אני מסיטה אותך מהשביל ואל תוך התיאטרון, רצה כמו ילדה מתלהבת מתחתית המדרגות ועד הטריבונה העליונה, צופה ברכבת הדוהרת שעוברת שם ומנפנפת לשלום. אתה צוחק ומחבק אותי מאחורה, ואני מרפה, מניחה לעצמי להישען עלייך. נצמדת. הידיים שלך מחזיקות את המותניים שלי ואני מרגישה אותך מזדקר ומתקשה. רוח שטות ילדותית אוחזת בי ואני מושיטה אליו יד.
"מה זה?" אני מרימה אלייך מבט מיתמם.
ואתה?
בשבריר שנייה אוסף את תלתליי לפקעת ומושך אותי אלייך. גורר אותי מהשיער למטה, לטריבונה התחתונה ומתיישב.
"מה זה, את שואלת?" אתה לוחש לי ופותח את מכנסייך. בתנועה וחצי מהירות, אתה מרים את חצאית השמלה שלי ומסיט את תחתוניי. מעביר אצבעות מלטפות על פתחי ומרגיש ברטיבות. כשהיד שלך עדיין מחזיקה בשערי, אתה מושיב אותי עלייך. חודר אליי בחוזקה. ממלא אותי.
"מה זה, קטנה?" אתה מניע אותי עלייך. מעמיק בתוכי.
"תגידי לי את מה זה" אתה מושך בשערי בחוזקה, השפתיים שלך צמודות לי לאוזן. מרפרפות. אתה מטריף אותי.
"הזין שלך, בייב. הזין הגדול והיפה שלך, בייב."
אני מפייסת אותו אבל הוא כבר חופר בי. מזיין אותי. מפסק אותי עוד ומטה אותי מטה, משפר את זוית החדירה.
"את זונה. זה מה שרצית".
"כן, בייב. כן. כן. זה מה שרציתי. תזיין אותי עם הזין הגדול והיפה שלך" אני מייבבת והוא ננעץ בי עוד. אוחז במותניים שלי ומגביר את הקצב. דוחק אותי אליו וגומר. מתכווץ בתוכי ויורה. ממלא אותי בזרע.
ואני קרובה ונוזלת, לא מוותרת לו. מתמסרת לקצב, ממשיכה. דוהרת. שומעת רכבת מתקרבת ומתפוצצת בצרחה כשהיא עוברת.
זו היתה רכבת משא וכבר היה חשוך. לא נפנפתי לה לשלום.