ויסות חושי

האמת היא שאני בכלל לא אדישה ובכלל לא חזקה

אל מול מה שקורה במדינה

ומיום העצמאות אני מסתובבת עם גוש בבטן ובחזה

ותחושה עמוקה של דאון

והיום, בדרך חזרה הביתה מהעבודה,

חתכו אותי 2 בדואים שעשו רייס מטורף וכמעט קטלני בנתיב לידי, 

ועצרתי את הרכב בצד ובכיתי את החיים שלי. 

כי איך? איך אני בת המקום, חייתי כל חיי בבאר שבע. הרחובות והכבישים כאן חרוטים בנימי נשמתי ופתאום אינני מרגישה שזה הבית שלי.

ואינני מרגישה בטוחה כאן, בעירי או בארצי. 

ודיברתי עם ידיד על ברלין והוא שאל האם אחליף את חום המדבר בקור החשוך של היער ואת הדביקות האנושית הישראלית בהתנשאות האירופאית וכל כך רציתי לומר לו  שאין לי ארץ אחרת אבל פתאום כבר לא הרגשתי כך. לא בלב שלם. 

ואני עצובה. אני כל כך עצובה.