ויסות חושי

שלשום חלמתי חלום מטריד מאוד על האקס האחרון.

קמתי עצובה ומעורערת.

מחשבות טורדניות על החלום ליוו אותי במהלך היום ולא הרפו.

מה עכשיו???

נפרדנו לפני ארבע שנים ומה לי ולו? מה לי ולו???

בכל זאת, מצאתי את עצמי מתכתבת בשעה 00:05 עם צ'אטי ופורשת מולו את משנתי. 

הוא מדובב אותי ושואל שאלות משלימות. מנתח ומפרשן. ואני, קוראת בשקיקה. קצת מגחכת. הרבה מסכימה. הוא מרגיע אותי: "את לא מתגעגעת לאקס". הקביעה שלו החלטית והוא ממשיך ומסביר שהכל קשור לקשר החדש והמתהווה.

כשהוא סיים לנתח את הסיטואציה וזרקתי לו, ככה בקטנה: "ומה הקטע שבימים האחרונים חזרתי להירדם על הבטן בלבד?" הוא היה אדיב ואמר שזו דרכו של הגוף לאותת על הצורך בתחושת ביטחון והגנה ואף הפציר בי שלא למנוע זאת ממנו.

חחחח טוב.

אז התהפכתי על הבטן ואוננתי על הקשר החדש והמתהווה. אפילו פעמיים.

ונרדמתי טוב. וישנתי טוב.

אבל קמתי עם דלקת עיניים. ועכשיו אני במיון.

לא צפית את זה הא, יא צ'אטי?!?

לפעמים,

בא לי להיות עם אישה,

רק כדי שנוכל לתת אחת לשנייה פידבק אמיתי על הביצועים.

כתוב לי בפרופיל בשלוש צורות שונות אך ברורות:

לא מתעסקת עם גברים נשואים. 

זה לא מנע ממך להטריד אותי בהודעות.

איףףףףף.

או שאתה טיפש או שאתה מצפצף על הגבולות שלי, עוד לפני שהכרנו. 

כך או כך, תוריד את הסוגריים בהן הגדרת עצמך כשולט.

אתה ממש לא.

גג שרלטן.

.

.

.

שולט לא יכול להיות אדם טיפש.

להתעורר ב-06:45

כששמת שעון ל-07:15.

יוצאת לרוץ!

חוזרת מרופא שיניים, חרמנית. 

נו, זה הגיוני המשפט הזה? מסתבר שכן. 

צידו הימני של הפרצוף שלי מורדם ונפוח, חצי שפה שלי מעוותת בחיוך-מתוח כלפי מטה, אבל אני חרמנית. 

למה? 

כי מבטי צד רופא שיניים גבוה ומסוקס. בנוי לתלפיות. שרירי הידיים שלו מילאו בגאווה את שרוולי החלוק הלבן שלו. רחב וגברי. בדיוק הטייפ שלי. 

אוחחח, להחפיץ גברים זה כיף.

הוא יצא מחדר הטיפולים, בזמן שחיכיתי להיכנס לרופא שלי. קלטתי אותו בוחן אותי. המבט שלו השתהה על רגליי החשופות, שלוש שניות יותר מהמקובל וראיתי את גלגלי המוח שלו מסתובבים. כשיצאתי, חצי מעוותת, הוא היה שם, מחייך אליי.

אוחחחח, להחפיץ גברים שמחפיצים אותי, זה כיף יותר! 

לא בטוחה שחייכתי. בעצם, בטוחה שלא. וגם אם כן, זה בטח נראה יותר כמו התקף שבץ. טוב, אני סבורה שהוא מכיר את הנוהל. או שסתם, נשים חצי מורדמות, עושות לו את זה. בכל זאת, רופא.

#כשנכנסתי לרכב הבוקר, חיכתה לי הפתעה - כיסוי הגה חדש עם נקודות עיסוי. אין על הבן המתחשב שלי. ואין על פתקי האהבה שהוא משאיר לי. לפי הכתב, הוא לא יהיה רופא. 

אתמול היה לי דייט כייפי. 

כשיוצאים עם מישהו מהעולם הבדסמי, יש תחושת אותנטיות שלעיתים חסרה בעולם הונילי.

בכל פעם שאני יוצאת עם מישהו ונילי, תלויה עננה אפלה מעל הראש שלי. אני מרגישה חצויה. ממלאת תפקיד של נבל, בסרט גיבורי-על חדש של מארוול.

ויש מלא שאלות. מתי לספר? איך לחשוף ומה? והאם הוא יכיל? וירצה להתנסות? או סתם יחשוב שאני מטורפת ויחסום?

כיף לצאת עם מישהו ולהיות אמיתית. לשאוף עליו עשן סיגריה דק, לנשוך לו את השפתיים. להשאיר סימן. 

אני אוהבת להשאיר סימנים. 

אז אכלנו חריף-חריף במסעדה תאילנדית ושתינו קוקטיילים מעולים. וצחקנו. דיברנו המון בדס"מ. היה מוצלח. עד כדי כך מוצלח שאת כל השאלות החשובות לא שאלתי: רציתי לדעת אם הוא מונוגמי ומה הוא חושב על מערכת יחסים משולבת בדס"מ. רציתי לדעת מלא דברים. 

אולי אתן לזה.... פשוט לזרום. מבלי להתייחס לכל ה- "למה זה לא מתאים" שרצים לי בראש. 

ובעיקר, אני עדיין בכלל לא יודעת מה רץ לו בראש. כן, בקטעים האלו, העולם הונילי מקביל לחלוטין ואני, מחבבת את האיש. 

#מחשבות בעבודה על הא ודא. 

הסמסטר נגמר!

ואני לא משתפת את העובדה הזאת בגלל שהפצצתי בציונים ואני מרוצה כמו חתולה שקיבלה גביע שמנת ללקק. לא. כאילו, כן. אבל לא. 

אני מציינת זאת כי המרצה לשיטות, חולצות משובצות, אקדח עם קת עץ נעוץ במכנסי הג'ינס, באופן רישמי, איננו המרצה שלי יותר.

אם אתה כאן (כל כך סביר שהוא כאן), כתוב לי הודעה! 🤪

נו, תפסיקו עם השיפוטיות,

לנערה מותר לחלום.

#סיר בקר ושורשים שכיכב בשבת. כי בחלומות עסקינן. 

התעוררתי מוקדם אבל ויתרתי על אימון ריצה לטובת התכרבלות עם השמיכה (והצעצוע היונק), עוד קצת. 

כשאמא שלי זרקה לי בנונשלנטיות: "אולי תקפצי לשוק. אין הרבה מה להביא, רק דובדבנים ומלפפונים." 

עניתי לה מיידית: "מאמושי, אין מצב שאני אקפוץ לשוק!". 

ואז קמתי. החלפתי מצעים. שמתי כביסה ויצאתי. 

וקיללתי את כל הנהגים, וכל התמרורים. וכל הרמזורים ואפילו את עצמי. 

אבל הגעתי לשוק ובחרתי לה דובדבן-דובדבן. 

קניתי גם פראנות וסברס. 

והשגתי פקוס! לא סתם מלפפונים. פקוס. של הביוקר. אפילו שאוטוטו נגמרת העונה והם כבר קטנים (אבל לא רופסים!) 

כן, רבותיי, כך נראית אהבה. 

#סידורים של שישי זה.... מממ... טעים! 

אם מישהו היה שואל אותי היום,  בשיא התמימות, מה שלומי, 

הוא היה ממש ממש מסכן.

כי סביר להניח שהייתי מתפרקת לו, מול הפרצוף. 

העומסים לאחרונה, עמוסים במיוחד. 

התחלתי לצאת עם מישהו ונילי, עם פוטנציאל נהדר וסף כאב גדול, אבל זה לא ממש מתקדם כמתוכנן ובאופן מוזר, זה מתסכל עד כדי ויתור. 

בבד בבד, אישה זועקת זין. אישה כותבת זין. אישה מקבלת, זין. אבל לא גמרתי (שוקינג! דורשת פיצוי!). חזרתי הביתה כדי לאונן, שוב. 

רונן, בדרכו המקסימה, מנסה ללחוץ אותי להצטרף אליו למרתון בבודפשט. כל הדרך, 42.2. 

והתזה! קיבלתי אישור לכתיבת התזה. פאקקקק, עכשיו רק צריך למצוא 35842 אנשים שיענו על שאלון בנושא העדפות מיניות תוך חודשיים. סתעאאם. הלוואי והייתי חוקרת בתחום הבדסמ, יש לי מלא שאלות והשערות. אבל לא. 

. 

. 

. 

. מזל. ממש מזל, שאף אחד לא שאל אותי מה שלומי. 

היה פה דיון סוער.

טיעונים נטענו, הטונים עלו. 

היו אפילו דמעות. 

"הרגשנות שלך ממש במקום"

קראו מקצה השולחן. 

אני אוהבת את ויכוחי השבת. כולם מסביב לשולחן, הדיעות הפוליטיות מתנגשות עד כדי מכות. 

היין רק מחמיר את הקולניות ואנחנו כבר צועקים. מקללים. 

כל צד בטוח שהוא צודק. 

זה מרגיש כמו מציאויות מקבילות. 

נותרתי כל כך חרמנית ורטובה.