ויסות חושי

אז לכבוד סוף העולם או לפחות סוף ישראל

(השמועות אומרות שמחר זה קורה, לא?)

השקתי את העציצים. שטפתי את המרפסת וסידרתי. 

החום ירד מעט ורוח מדברית נעימה נושבת פה. 

ג'וינט איכותי. 

בקבוק שנדי. 

ובאוזניות Coldplay.

חייבת. מתוכננת הופעה שלהם באירלנד בעוד שבועיים.

יש כרטיסים במיקום פצצה. יש רכב מושכר ותוכנית מלאה לשבוע בשדות ירוקים ובמזקקות בירה מקומיות. 

אבל זה בתנאי שלופטנזה הזונות, יחזרו לטוס. 

וגם, שסוף ישראל לא יקרה לפני. 

אוף. 

אצלנו בבית מעולם לא בישלו חלקי פנים. 

אבא שלי ז"ל, הצליף בנו פניני חכמה בלתי נשכחות: 

" למה שארצה לאכול את הלשון של הפרה, מי יודע איפה היא ליקקה לפני... "

לא יודעת, זה הצחיק אותי כל פעם מחדש,כשהמשפט הזה התגלגל לי בראש, שנייה לפני שהגרוש שלי דחף לגרון עוד חתיכה מהלשון שאמא שלו בישלה. אין על ארוחות משפחתיות. 

זימנתי אותו לחיים שלי. 

לא יודעת אם בדיוק בקונסטלציה הזו, אבל הוא שם. 

והוא מצחיק אותי. ושרירי החזה שלו, מטריפים אותי. 

צבע השוקולד שלו, ממלא אותי מיצים מתוקים. 

אני לא מחפיצה. אולי קצת.

פאק, איזה ארבע ראשי יש לו, אני מסוגלת ללקק אותו שעות. 

הלשון שלו בתוכי ואני מתחרפנת. 

מתחננת להרגיש אותו. מתחננת להתמלא. להתכווץ עליו. 

"יש לך קונדום?"  כולי מתחנחנת. נוזלת. 

"ממממ לא." הוא עונה ואני נכבית בדקה. 

"מה נסגר איתך, איש?" 

"נו, מה, אני לא בן אדם של סטוצים" 

"גם אני לא, אבל אני לא יודעת איפה הזין שלך היה לפני" אני אומרת, לובשת את החוטיני הסגול שלי ויוצאת לאוויר הקריר של הערב. 

השרב נשבר. 

צום של שנתיים עדיין לא. 

אין כמו קצת הארד קור כדי לבחון דייט פוטנציאלי ונילי. 

אחרי שבוע של התכתבות, אנחנו קובעים במרינה באשקלון ואני מחליטה לבחון את הגבולות, שלי ושלו.

לובשת בגד גוף שחור ומתקשטת ברתמת עור וניטים, שמדגישה את החזה שלי. 

אני יפה. 

העיניים שלו נחות עליי כבר מרחוק. הוא מחייך ושבע רצון. שום מילה על הרתמה. שום הערה. 

אנחנו יושבים בבארסרי, כמעט על הים. בקבוק יין אדום בינינו. השיחה זורמת, לרגעים כבדה, לרגעים מצחיקה. לא מאתגרת מדי. לא ראיון עבודה. 

בשעה 22:30 הרעב מתחיל להציק ואנחנו נוסעים לאכול באושי אושי. 20 אנשים ממתינים בחוץ ואנחנו נכנסים מיד. שולחן VIP ויחס מטורף. כל המלצריות מכירות אותו.  הדי.ג'יי מהנהן לו לשלום. פחות מעשר דקות והשולחן עמוס בסושי, מוקפצים, אלכוהול.

והמבטים, על הרתמה שלי, כמעט וחורכים אותי. 

אני אוהבת את ההתכווצות הזאת ואת הנשימה המשחררת שבאה מיד. לוקחת עוד שלוק מהקוקטייל. 

מתלבטת אם לעשות שורה, מהלבן הזה, שהוא הציע. 

מתלבטת אם להצטרף אליו ולשותף שלו, בדירה שעל הים. 

מתלבטת. 

ונוסעת בחזרה לבאר שבע. 

הוא לא בשבילי. 

אני שוכבת על הספה במרפסת. 

באוזניות, פלייליסט הריצה שלי.

לרגעים, אני צורחת עם הזמרת וכבר כמעט עשרים דקות שאני רוקדת ומשתוללת. בשכיבה על הספה שלי. 

במרפסת. 

וזה עצום, כשאני מבינה שגם באמצע הסאטלה, אני בשליטה. אני מבינה איך זה נשמע ואיך זה נראה מבחוץ.

בראש שלי משתוללות מחשבות על זה שהשכנים הצמודים שומעים את כל הזיופים שלי והמרפסות ממול ולמעלה, שולפים מצלמות. 

תיכף הטיק טוק יוצף בסרטונים של אישה בפיק חייה, משתתפת בסשן עצמי של אימון-ריקוד אוזניות.

אני חושבת את כל זה אבל פאקקקקק, ל-א אי-כ-פ-ת ל-י!

אני בשליטה ואני בכלל לא, בשליטה. 

והתובנה, שזה בדיוק מה שזה עושה לי, היכולת להבין מה אני עושה, ולעשות את זה, בכל זאת. בלי שיפוט, בלי עכבות או בושה, לקחת מזה רק את הכיף, הילדותיות, העונג שמתפשט כשמפלס האנדורפינים עולה. 

כמה שאני אוהבת את שעות הדמדומים של שבת. כשהשבוע החדש מתדפק בדלת, דוחק אותנו לחזור למסלול השיגרתי, זה של הריצה. התחרות ומירוץ הכסף. ההישרדות. 

מחר אני מתחילה דיאטה. 

מישהו, שאינני יודעת איך להגדיר אותו, 

מכר, שולט לשעבר, אחד שזיין אותי, 

ככל הנראה אחד שאהבתי, 

הסב את תשומת ליבי היום,

לעובדה העצובה, 

שאף אחד ושום דבר לא ניצנצו אותי, 

כבר תקופה ארוכה. 

כלום לא האץ את דפיקות ליבי

וגרם לעיניים שלי לזהור. 

אף אחד לא ממש ריגש, 

קיווצץ', 

הלהיב. 

בא לי! 

לקרוא כאן פוסט ועוד פוסט. 

להרגיש נדהמת, מזדהה, מתחרמנת. 

המילים שלו מדויקות.

התמונות משחקות לי בראש וגם בכוס. 

להתלהב. 

הנה מישהו שארצה להכיר. 

להיכנס לפרופיל ולגלות שהוא נשוי 🙄

יש לי טעם של אכזבה בפה, 

עוד לפני שהזדיינו. 

מה אתה אוכל????? 

אין כמו ההרגשה הזאת, 

לעלות על ג'ינס וטי שירט. סניקרס. 

חפה מאיפור ומניירות. 

מלווה בשני גברברים צעירים ומסוקסים. 

אני מלכה. 

#הילדים_לוקחים_אותי_לסרט

"בוא"

? 

"בוא. לספסל שלנו, ליד הגלגל שבו השארת לי את הפתק האחרון."

"אמיתי?"

"בוא."

אני יושבת בפארק החשוך, צופה על האנטנה הענקית והצבעונית שבכניסה לעיר. כולם מכירים את האנטנה הזאת, היא צובעת את שמי באר שבע. 

בודקת את השעון. 

מהבית שלך לכאן, אם יצאת מיד, חמש דקות נסיעה. 

אתן לך עוד שתיים ספייר, לפני שאוותר ואלך. 

*

"את האדם האחרון שציפיתי לשמוע ממנו" 

"אני יודעת". 

אני קמה אלייך ומחבקת. זה חיבוק קצת נוקשה וקצת קר. לא מאלו שאני אוהבת.

אני מצמידה את הראש שלי לחזה שלך. קצת מתחככת. מתלטפת. הידיים שלך, מתרככות לאט לאט. קולטות אותי. אני יודעת שקשה לך. 

"כמה זמן עבר, שלוש שנים? מה קורה איתך? ספרי. "

אתה מתרחק ממני, רק מעט. מושיב אותנו על הספסל.

" לא קראתי לך כדי להשלים פערים." 

"אז מה אנחנו עושים כאן?" 

אני מסתכלת לך עמוק בעיניים ומחייכת. 

הידיים שלי נשלחות לכפתורי הג'ינס שלך. 

"אני רוצה למצוץ אותך" 

" חתיכת זונה. את רצינית? "

אני לא עונה. המבט שלי נעוץ בעיניים שלך ובלי להתכוון לזה, הלשון שלי מלקקת את השפתיים. 

אני רטובה. 

*

אתה פותח את המכנסיים ושולף את הזין היפה שלך. מלטף אותו, מעמיד אותו לכבודי. 

"קחי, כלבה מטורפת."

כאילו שנזקקתי להוראה הזאת. 

כאילו שהתכוונתי לחכות שתרשה לי, איש. 

אני יורדת על הברכיים ולוקחת את כולו. עמוק. מהר. יונקת אותך. הפה שלי מתמלא ברוק ובטעם שלך ואתה גונח. תופס לי את הראש ומגביר את המהירות. שומע אותי נחנקת, מגביר את העוצמה וגומר לי עמוק בגרון. 

אני קמה ואתה מדליק לנו סיגריה. העיניים שלך זורחות אליי. אתה מחוייך. וגם אני. 

"ספרי קצת מה קורה. מה חדש?" 

"תזמין אותי לדייט אמיתי. נדבר."

אני מפריחה אלייך נשיקה ומתרחקת.

ככה זה בראש שלי כבר יומיים. 

ככה זה יכול להיות. 

אתה יודע מי אתה.

אם אתה קורא את זה, תעשה צעד ראשון. יש לך את הנייד שלי. 

הלסתות שלי ננעלות חזק

והיד קופצת בצורה בלתי רצונית.

אני מנסה לקרוא, אבל חוזרת על אותו משפט, אותה מילה. 

שוב. ושוב. 

כמו הכלבה של פבלוב, אני מריירת, כשנשמע הפעמון. 

ואני חרמנית. 

פאק, אני חרמנית. 

TMS. 

לא מה שחשבתי.