"בוא"
?
"בוא. לספסל שלנו, ליד הגלגל שבו השארת לי את הפתק האחרון."
"אמיתי?"
"בוא."
אני יושבת בפארק החשוך, צופה על האנטנה הענקית והצבעונית שבכניסה לעיר. כולם מכירים את האנטנה הזאת, היא צובעת את שמי באר שבע.
בודקת את השעון.
מהבית שלך לכאן, אם יצאת מיד, חמש דקות נסיעה.
אתן לך עוד שתיים ספייר, לפני שאוותר ואלך.
*
"את האדם האחרון שציפיתי לשמוע ממנו"
"אני יודעת".
אני קמה אלייך ומחבקת. זה חיבוק קצת נוקשה וקצת קר. לא מאלו שאני אוהבת.
אני מצמידה את הראש שלי לחזה שלך. קצת מתחככת. מתלטפת. הידיים שלך, מתרככות לאט לאט. קולטות אותי. אני יודעת שקשה לך.
"כמה זמן עבר, שלוש שנים? מה קורה איתך? ספרי. "
אתה מתרחק ממני, רק מעט. מושיב אותנו על הספסל.
" לא קראתי לך כדי להשלים פערים."
"אז מה אנחנו עושים כאן?"
אני מסתכלת לך עמוק בעיניים ומחייכת.
הידיים שלי נשלחות לכפתורי הג'ינס שלך.
"אני רוצה למצוץ אותך"
" חתיכת זונה. את רצינית? "
אני לא עונה. המבט שלי נעוץ בעיניים שלך ובלי להתכוון לזה, הלשון שלי מלקקת את השפתיים.
אני רטובה.
*
אתה פותח את המכנסיים ושולף את הזין היפה שלך. מלטף אותו, מעמיד אותו לכבודי.
"קחי, כלבה מטורפת."
כאילו שנזקקתי להוראה הזאת.
כאילו שהתכוונתי לחכות שתרשה לי, איש.
אני יורדת על הברכיים ולוקחת את כולו. עמוק. מהר. יונקת אותך. הפה שלי מתמלא ברוק ובטעם שלך ואתה גונח. תופס לי את הראש ומגביר את המהירות. שומע אותי נחנקת, מגביר את העוצמה וגומר לי עמוק בגרון.
אני קמה ואתה מדליק לנו סיגריה. העיניים שלך זורחות אליי. אתה מחוייך. וגם אני.
"ספרי קצת מה קורה. מה חדש?"
"תזמין אותי לדייט אמיתי. נדבר."
אני מפריחה אלייך נשיקה ומתרחקת.
ככה זה בראש שלי כבר יומיים.
ככה זה יכול להיות.
אתה יודע מי אתה.
אם אתה קורא את זה, תעשה צעד ראשון. יש לך את הנייד שלי.
