ויסות חושי

על מסלול ההליכה -  ריצה הקבוע שלי,

יש תחנת איסוף לאוהדי הפועל באר שבע.

אין דבר משעשע יותר (או מחניק) מלצפות בנחיל הזה,

גברים,  נשים וטף,

עטופים בצעיפי צמר אדומים,  בחום של אוגוסט,

עמוסים בשקיות מלאות כל טוב

בדרכם לאוטובוסים,  שייקחו אותם למשחק. 

והאחדות,  הו האחדות! 

פתאום אין שום חשיבות לגזע,  מין ודת, 

מספיק שלבשת חולצה ספק אדומה,  ספק לבנה, 

על מנת להיות אחת מהחבר'ה. 

אז אני יוצאת לאימון, 

לבושה,  במקרה,  בחולצת מרתון לונדון 2020,

אשר, כיאה לפטריוטים שהם,

מעוטרת בצבעי הדגל:  כחול,  אדום ולבן

ומיד מתקבלת ללהקה. 

לאורך המסלול ועד תחנת האיסוף, 

אני זוכה למבטים חודרים ושריקות אהדה, 

גבר לא צעיר,  שאינני מכירה,  מגדיל לעשות וכורך את הצעיף שלו סביב הצוואר שלי, 

"בואי,  את משלנו!" 

אני מחזירה לו את הצעיף, 

"היום אני אוהדת מרחוק",  אני עונה לו וממהרת לחצות את התחנה. 

אוהדים. אוהדים. 

היה לי כיף להיות חלק אבל,  אל תקראו לי למשחק הבא.