לפני שנתיים. 28 בספטמבר 2022 בשעה 16:37
וואו.
הופתעתי.
הפתעת.
אחרי 3 חודשים של נתק מוחלט, החלטת להראות אות חיים ולעשות לי לייק לאיזה פוסט רנדומלי מלפי חודש, בפייס.
מה?
מה?
מה אתה עושה?
אני שונאת את היכולת שלך לערער אותי. להרהר אותי.
הימים קשים לי. אתה במחשבותיי.
אני מחפשת אותך בכל שביל הליכה שלנו. בכל מסלול ריצה. בדמעות. בכאב.
אני עוברת בדרך שלנו כל בוקר, נוסעת לעבודה ומקווה לתפוס אותך רוכב על האופניים.
רק השם שלך בלבד מכווץ לי את הלב. מועך אותו לכדור נייר.
וכל פעם שאני מצליחה לנשום קצת, להרים את הראש, משהו קורה ומזכיר לי עד כמה אתה משמעותי עדיין.
אני לא מתכוונת להגיב על הפרובוקציה הזאת.
אני אספוג את הכאב הזה, ששובר אותי, בשקט.
איך טונה שר? גם זה יעבור.
