יש לנו את כל התשובות הנחוצות לנו, תמיד.
אנחנו פשוט ממהרים להתעלם ממה שלא בא לנו לפרצוף באופן מיידי,
או שאיננו ברור מספיק.
בערב יום הכיפור, כשקיבלתי ממנו הודעות סמס,
אחרי שלושה חודשים של שתיקה רועמת,
הייתי בשוק.
מהלך השיחה הראשוני נוהל כולו מתוך הכעס, האכזבה והקנאה שקיימים בי.
וכשסיימנו להסתמס, כל הגוף שלי רעד.
הרגשתי מכווצת. הרגשתי קטנה.
לא הצלחתי להכיל את עומס הרגש שגעש בתוכי.
אז חסמתי וחזרתי למטלות הבית.
שטפתי, אפיתי והחלפתי מצעים.
בבית נקי, הדלקתי קטורת ונכנסתי להתקלח.
עירומה, מתחת למאוורר התקרה בחדר השינה, נפלו אסימונים.
בכל נשימה שלקחתי, הגוף זכר את הכיווץ והרעד שחוויתי לפני שעתיים והתשובות היו ברורות,
אני אוהבת אותו, בכל נימי נפשי, אבל הקשר איתו לא נכון עבורי.
הוא לא מספיק.
הוא לא מספיק טוב לי.
אז ישבתי וכתבתי לו הודעה אחרונה (כן, נכון, שיתפתי בפוסט הקודם את מה שכתבתי לו).
שנייה אחרי ששלחתי אותה וראיתי 2 ווים כחולים - חסמתי. שלוש שניות אחרי, הוא התקשר, לא עניתי. אין טעם לתגובה ממנו.
הכיפור היה קשה ועמוס במחשבות ובכי,
אבל הגוף יודע והתשובות ברורות וגם הלב, ייפתח שוב.