זה התקף החרדה הכי ארוך וקשה שהיה לי Ever,
מאתמול בלילה,
לא הפסקתי לבכות וקשה לי לנשום.
בעוד שעות ספורות אני אהיה על המטוס להודו.
לבד.
אלוהים, איך מצאתי את עצמי לבד כל כך, בשלב הזה של החיים, בפעם הראשונה.
בלי גבר לצידי.
וזה הכל מהול בהכל.
אלו פרפורי המוות האחרונים של הקשר שלנו, מאתמול בערב, כשכתבתי לך שאני לא מסוגלת לפתוח אלייך את הלב שוב כי אני יודעת שאפגע ואתה ענית בקצרה ובצורה שכל כך אופיינית לך, שגם אצלך הראש אומר את אותו הדבר, אבל הלב הפוך.
וזה גם הפחד המשתק הזה, של גרושה בת 41, שאיננה נמצאת במרכז אלא בפריפריה ויודעת ומודעת לאיכות חומר הגלם מסביב.
והנושא קשה ומורכב יותר כשאת מצד אחד רומנטיקנית חסרת תקנה, שקראה אלפי פעמים את האסופית ומאמינה באהבת אמת ומצד שני, את גם נורא קינקית. חבלים מדברים אלייך וכאב הוא חבר שלך, מדי פעם.
ופשוט, אין. אין להשיג כאן את מה שאני משתוקקת לו.
וגם הנסיעה הזאת, שאני כל כך מחכה לה.
קיוויתי לצאת ללא ציפיות ופשוט לזרום עם חודש של חופש. ופתאום, אני מצפה שהנסיעה תפתח לי את הלב ותמחק את הכאבים שאני שרויה בהם.
ותחזק אותי. ותצמיח אותי. ותאפשר לי שלוות נפש, התכנסות פנימה ויכולת להתקדם הלאה.
כל כך הרבה ציפיות, זה אף לא נגמר טוב.
ואני לא מצליחה לנשום.
