קצת עצוב לי, שעדיין לא התגברתי עלייך.
סגרתי את הפייסבוק.
נסעתי לקצה השני של העולם, לגזור על עצמי סדנאות שתיקה ויוגה. להרחיב את הלב המכווץ והכואב שלי, לנסות לאפשר לו להיפתח שוב. והרגשתי טוב.
הרגשתי גדולה וחזקה. הרגשתי שאני רוצה לחיות שוב ולהתנסות.
ואז, תמונה אחת שלך, שצצה במפתיע, מתוך אלפי שיתופים, שברה אותי והציפה אותי, ושוב אני לא מתפקדת.
הראש שלי מתעסק בך כל היום. בכל דרך אפשרית. אני חושבת אותך ולועסת אותך וטוחנת.
העיניים שלי מחפשות אותך בכל הדרכים המשותפות שלנו. הגוף שלי מתגעגע. לריח שלך. לעור שלך. לזין שלך מתערבב לי ברוק ובמיצים של כוס.
וככל שאני כועסת על עצמי ומצווה על עצמי לשחרר, ככל שאני מזכירה לעצמי שהיה גם המון רע במערכת הזאת ומגיע לי יותר, אתה שולח ציפורניים מחודדות וננעץ בי חזק.
אני כל כך צמאה לאות חיים ממך. לפיסת מידע עלייך. הייתי רוצה לדעת שגם אתה חושב עליי ומצטער. שאני רודפת אותך כמו שאתה רודף אותי. ואני קולטת את משחקי הפייסבוק. עשית לי לייק בטעות ואחרי יומיים הורדת אותו. פתחת את הפרופיל שלך שיהיה ציבורי ואחרי כמה ימים מחקת פוסטים ושוב הפכת לפרטי.
אני מצטערת עלינו.
אני אוהבת אותך.
אני חייבת לשחרר.
