אני שוכבת על הספה במרפסת.
באוזניות, פלייליסט הריצה שלי.
לרגעים, אני צורחת עם הזמרת וכבר כמעט עשרים דקות שאני רוקדת ומשתוללת. בשכיבה על הספה שלי.
במרפסת.
וזה עצום, כשאני מבינה שגם באמצע הסאטלה, אני בשליטה. אני מבינה איך זה נשמע ואיך זה נראה מבחוץ.
בראש שלי משתוללות מחשבות על זה שהשכנים הצמודים שומעים את כל הזיופים שלי והמרפסות ממול ולמעלה, שולפים מצלמות.
תיכף הטיק טוק יוצף בסרטונים של אישה בפיק חייה, משתתפת בסשן עצמי של אימון-ריקוד אוזניות.
אני חושבת את כל זה אבל פאקקקקק, ל-א אי-כ-פ-ת ל-י!
אני בשליטה ואני בכלל לא, בשליטה.
והתובנה, שזה בדיוק מה שזה עושה לי, היכולת להבין מה אני עושה, ולעשות את זה, בכל זאת. בלי שיפוט, בלי עכבות או בושה, לקחת מזה רק את הכיף, הילדותיות, העונג שמתפשט כשמפלס האנדורפינים עולה.
כמה שאני אוהבת את שעות הדמדומים של שבת. כשהשבוע החדש מתדפק בדלת, דוחק אותנו לחזור למסלול השיגרתי, זה של הריצה. התחרות ומירוץ הכסף. ההישרדות.
מחר אני מתחילה דיאטה.