ויסות חושי

איך מכניסים סשן שיבארי לרישום האימונים של Garmin???

#מופנה לספורטאים ויודעי הדבר של הכלוב 🤣😜

אני עבד ללו"ז.

במהלך השבוע היומן שלי מתמלא במהירות בדברים שגרתיים: לימודים, מטלות, פרקטיקום, אימוני חדר כושר וסדנאות עיסוי וצלילים. אני לא בנויה לבלת"מים ומתקשה לשלב אירועים למיניהם שלא תוכננו מראש.

זה לא שאני לא ספונטנית. 

זה פשוט לא ממש מצליח להתממש, אם זה לא סונכרן ונכתב ביומן.

אבל אתמול בצהריים, בהפסקה שבין שיעור "עבודת מניעה בקהילה" לשיעור "קונפליקטים בין קבוצות", קראתי את הפוסט של Ollie. היא כתבה על שיעור השיבארי שצפוי להתקיים בערב בסטודיו של מורקאי ותיארה את הרתמות שאמורים ללמוד ומשהו זז לי בגוף. מטפלים הוליסטים למיניהם נוהגים לכנות זאת קריאה. הכתוב קרא לי ורצון להתחכך בחבלים ולהיקשר, הציף אותי.

אז החלטתי לנסוע.

זה היה כל כך חסר סיכוי וכל כך צפוף בזמנים. מהלימודים, לאימון כח בסטודיו ובריצה הביתה להתקלח ולעלות על חצאית קצרה וגופיה. מדי קשירה.

כל הכוכבים הסתדרו לי כי בצורה טבעית ובלתי מתאמצת בעליל, רתמתי את הרב-אמן, מר דולור, מגיסטר דולור, בכבודו ובעצמו לקשור אותי. והוא היה מדהים.

באבחת יד אחת, הוא מסמס את החששות שלי. החבלים שלו קישטו אותי וריסנו אותי. דורשים כניעה והתמסרות. מהר מאוד ובלי שהרגשתי, מצאתי את עצמי בהיי. רפויה ומעורסלת, צפה בתוך חבלי ה-6 מ"מ שלו. סופגת את ניחוח היוטה.

כשהשעון הראה 23:45, הסדנא נגמרה. הוא התיר אותי.

משאיר אותי כבולה לגמרי לצורך במפגש נוסף.

עם החבלים. עם הרתמות והריסון. הגבלת התנועה. איתו.

בשירותים! 

באמת, די! 

אתה אולי חתיך-על-חלל,

יש לך קוביות בבטן, 

וורידים בידיים,

אתה אפילו בצבע מוקה שוקולד, יאמי, ללקק

אבל באמת, 

המגב מאחורה, 

וילון הפלסטיק והאסלה - מורידים את כל הכיף.

גם אם רציתי להשתמש בתמונה ששלחת, 

אין אותי. 

ייבשת. ציחחת. 

הלכתי לאכול עוגיות חמאה ולימון. 

המאנצ ביום רביעי, הפתיע אותי לטובה. 

אולי כדאי להתחיל בעובדה שהוא הפתיע. המון אנשים נרשמו, קבוצה יפה אף שילמה מראש את דמי הרצינות ובכל זאת, השולחן העגול הגדול שהזמנו, נשאר כמעט ריק.

אני מגזימה. לא היה שחזור של סצנת יום ההולדת ב-"קיץ של אביה", אבל נדרשו לי שליש בירה 8.8 ושתי סיגריות של וינסטון ברי כדי להבין שאנחנו קבוצה קטנה והיתר, פשוט לא יבואו. 

ומה אומר??? זה היה כיף! 

היה שיח אמיתי ומלא צחוקים. דיברנו על מסיבות שהיו וכאלה עתידיות, דיברנו על מכות וכחולים, דיברנו על כפות רגליים ועל מזוודת הצעצועים האולטימטיבית.

אחרי סבב שוטים נוסף, כלבלב אדיב וחייכן נשלח למסע אבירי, והציל נסיכה גבוהה מרוחות הדרום המקפיאות. הוא איתר את רכבה בחניון המדברי הגדול וחזר עם ג'קט! אוי, השמחה! 

כשהערב נגמר ונפרדנו, עליתי לגשר הסליל. הדלקתי סיגריה והקשבתי לרכבות. נותנת למצלמה לעבד את המחשבות שלי. 

מעל הכל, ההיכרות והשיח, הצחוקים, האלכוהול והסיגריות, הרגשתי שהערב תרם לי בכך שהזכיר לי מי אני. היכולת המופלאה שלי להיות גמישה ולא מקובעת, לזרום עם הדברים ולא להיכנס ללחץ כשהם לא מתיישבים בדיוק כפי שתכננתי, היא תכונה טובה. מזלי שניחנתי בה. 

הערב גם חידד לי הגדרות. הגדרות עצמיות שאני מתעקשת שלא להגדיר. וטוב לי כך. יש דינוזאורים שחורטים על נס דגלם את תפקיד השולט או הנשלט. זה לא מתאים לכולם. זה לא מתאים לי. אני גם לא קוראת לעצמי מתחלפת, סוויצ'ית, קינקית. לשאלת זהותו של אדם יש כל כך הרבה מרכיבים. העדפה מינית איננה אחת מהם, בעיניי. איש לא יגביל אותי למסגרות או תפקידים. אני נהנית מכל העולמות, ממש כמו הארי פוטר מתחת למצנפת המיון - אני הכל ומה שנכון לאותו רגע. 

איזה כיף! מחכה למפגש הבא.

אני חוטפת עצבים. 

לא! יחסי שליטה הם לא תירוץ להיעלמות, התעלמות, עונשי שתיקה וחוסר יחס. 

זדיין! 

תהיה אלפא, שולט, גבר-גבר, מלך מלכי המלכים. לא אכפת לי איך אתה קורא לעצמך כדי להעמיד ת'זין.

ביום שאתה תיעלם, תתעלם, תחשוב שאתה מעניש באי תקשורת או יכול לכתוב פעם בחודש ולזכות ליחס, אתה לא תהיה.

פשוט לא. 

ואם את בוחרת לקבל את זה במסווה של שליטה, אל תבכי בעוד שנה, שאין לך יכולת נפשית לצאת מהלופ שנכנסת אליו. התמכרת אליו, את שלו. 

את כלום ושום דבר. 

ולא, מותק. זו לא שליטה. סתם שימוש בך. תתעוררי. 

עלה פה אתמול-היום שיח על העולם הוירטואלי ועל הפחד לשים אותו בצד לטובת העולם האמיתי.

על משמעות המילים ומערכות היחסים שנוצרים בחסות המקלדת והמסך. 

ועל הנוחות הקיימת במקסם השווא של הביטחון פה.

הייתי שותפה לכל הדיון הזה, על וירטואליה-לנד.

ומנגד, סיימתי אימון של 15 ק"מ, התקלחתי, עליתי על שורט ג'ינס וכובע טמבל רחב שוליים, קיבצתי את אמא שלי והילדים ונסענו לנמל יפו.

הקטן שלי קיבל לפני חודשיים רישיון והוא זקוק למלווה על מנת לנהוג. הוא נלהב להסיע אותנו לכל מקום, בכל שעה. הפעלנו את הביטוח ויצאנו לדרך. 

באוטו, הרצנו בדיחות, צרחנו את "בילי ג'ין" (לא מושפעים מהסרט. אהבנו את השיר הרבה לפני) ו - "Can't stop me".

כמה רגעים לפני לכיש, עצרנו לקנות פירות, על הכביש הראשי. קנינו ענבים, דובדבנים ותות אוזבקי ארוך, במחיר שווה ערך של כליה להחלפה. טרפנו אותם, אפילו בלי לשטוף!

טיילנו לאורך טיילת הנמל, עלינו על טורנדו ונרטבנו, נכנסנו לגלריית האבנים הטובות והתרשמנו מ-40 ק"ג של אבן פיריט כסופה בעשרים וחמש אלף שקל. הצטלמנו על החומה. איפה שכולם מצטלמים. 

רעבים, התישבנו בזקן והים. הזמנו פילה לברק, מיקס שרימפס וקלמרי, פיש אנד צ'יפס. שתינו לימונדה וסנגריה קרה ואלכוהולית והתחלנו בנסיעה הביתה. כבר מדברים על שבת הבאה ומתכננים מה עושים. 

אין לי שום ספק, רבותיי, שהחיים לא מתקיימים בוירטואליה-לנד. שום מילה כתובה, שום תמונה, שום צליל לא משתווים לרגעי החיבור שיש בפעולה האמיתית. בחיים. בהחלפת מבטי עיניים וחיוך. מחווה של חיבה, נגיעה בכתף. 

אינני מתכוונת כלל לזלזל בכל המדיות הנהוגות בעולם הקיים מאחורי המסך. אני אישה של מילים וצלילים. אך צבירת חוויות אמיתיות, ממקור ראשון ונהנתן, היא היא החיים עצמם! 

נכון, לרוב זה עתיר גבינות ושומן 

ושעה אחרי ערב החג, כולם מתעופפים לבתיהם בתחושת כבדות ועצלות, נכנסים למיטה ומתים עד למחרת, 

אבל,

אין שולחן חג שמתחרה עם שבועות. 

בעיקר אם את חובבת יין. וגבינות. וגם יין וגבינות. 

שולחן החג שלנו היה חגיגי מאוד ועמוס בכל טוב בסגנון איטלקי. לחמניות מתוקות וטריות, תוצרת בית. לזניה חלבית עם תרד ודפי פסטה איכותיים, בלינצ'סים ממולאים בטונה ופטריות ומספר סלטים חיים מפוארים. גם פלטת הגבינות היתה הצגה. 

שבועות היה החג האחרון שחגגנו עם אבא שלי. הוא נפטר לפני 11 שנים. שבועות היה גם החג האחרון שחגגתי כמשפחה בהרכב מלא, כשסוף סוף קיבלתי את תעודת הגירושין שלי ברבנות, לפני תשע שנים. 

כשאני מסתכלת על שולחן החג, כל כך הרבה דברים קרו לי ולנו, לארץ ובעולם. במירוץ הזמן הכל מתגמד ומקבל פרופורציות, אנחנו פסיק. אנחנו פסע. אנחנו כלום.  

ובכל טרגדיה, קשה ככל שתהיה, הזמן יוצר גלדים. 

חלקם חלקים ויפים, כמו נתח גאודה או חריץ ברי, שלמים. 

חלקם מחוספסים ואפילו גבשושיים, כמו גבינת קוטג', לעולם נזכור שקרה שם משהו. הכאב, בבטן הרכה, לא יפתיע אותנו אבל הוא יטושטש ויתקהה.

לשולחן החג יש כח לרפא. לאחד. גם אם הוא חלבי וגדוש קישים. 

כן, גם אני ראיתי הסרטון המזעזע של בן גביר.

יש לי כל כך הרבה מה לומר על זה אבל אלו בעיקר קללות וגינויים לא מנומסים בעליל, אז אדלג על זה. זה מספיק שזה רץ לי בראש. 

זהו פוסט קריאה אחרונה לכ-ל מי שנרשם למאנץ הבאר שבעי ביום רביעי הבא וגם לכל מי שתכנן להירשם ולא עשה זאת.

זה הזמן. 

מיילים נשלחו לכל המשתתפים וגם בקשת תשלום בפייבוקס (סימלי ממש) להבטחת מקומכם. מי שנרשם ועדיין לא שילם, קדימה! הראו רצינות! 

שבוע טס כהרף עין. לא תספיקו לומר "מאנצ'" וזה יהיה הזמן למפגש. מרגש ממש. 

את מי נפגוש???? 

חזרתי מעוכה מיום הלימודים היום, אבל את זה אתם כבר יודעים (ע"ע פוסט קודם).

לא תיארתי לעצמי שקורס על אלימות מינית וקורס על קונפליקטים בין קבוצות, לאו דווקא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ישפיעו עליי כל כך קשה.

מנגד, מישהו חכם אמר (ד"ר סוס) שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים ומישהו חכם אחר אמר, שאם יוצאים ללמוד, בהכרח לא חוזרים אותו דבר. הרוב, גדלים.

אני חווה כאבי גדילה.

אימון הכח אתגר אותי. בת זונה המדריכה, בת 25, ילדה יפה, בהריון חודש שמיני, מדגימה בקלילות עשיריית מתח אוסטרלי בדרגת מתקדמים. אני בוהה בה בהערצה ובקושי מצליחה לעלות לחמש בדרגת מתחילים. 

עברתי בספרייה העירונית והשאלתי ספרים לסופ"ש. אם אני טיפה מכירה את עצמי, הם ינוחו על השידה, ליד המיטה, לפחות עוד שבועיים, עד שאועיל בטובי לפתוח אותם. או אז, הם ייקראו בשקיקה תוך יומיים וחצי. 

החלטתי לסגור את היום עם פינוק. חתכתי לי אבטיח. חתכתי בולגרית. פתחתי בקבוק שנדי" ליים" ויצאתי לגינה. אין כמו האוויר המדברי של באר שבע וצרחות אוהדי הפועל הנישאים בו (כן, יש היום משחק) להשיב את הנפש. הדבר היחיד שחסר כאן, הוא בנזוג, לחלוק איתו את כל הטוב הזה.

לפי הצעקות, באר שבע מנצחת. 

פעם הבאה, יהיו שני מזלגות בתמונה! 

בגזרת הסטודנטים הבאר שבעיים, היה יום פורה באוניברסיטה. 

כנס שגרירים, יריד תעסוקה של מיטב החברות והמפעלים במשק ואפילו פופ-אפ בדמות פודטראק, שהגיש מנות נוסח הוואי (לא פחות ולא יותר!).

בגזרתי יש האטה. אולי מקבץ הקורסים שלקחתי הסמסטר קצת כבד לי. יותר מדי פסימיות, קונפליקטים, פטריארכיה בלתי נשלטת ופרסומות על גבול מתן תמריץ לאונס. אפילו הדאנג'ן הוזכר היום ולא באופן החיובי והכיפי שבו הייתי רוצה לשמוע עליו. 

גם המרצה לשיטות, עם החולצות המשובצות ושרירי החזה המתפרצים, לא הצליח להרים את מצב רוחי. 

אולי זה החום. 

אני מתעודדת מכך ששבועות ממש כאן. יש לי ערימת בלינצ'סים להכין ולמלא. אחותי תכין לזניה שמנה ועתירת בזיליקום ואורגנו טריים. קניתי שישה בקבוקי יין, שאמורים להיות מעולים ולשמח לבב אנוש. 

ובשבוע הבא, טיפול פנים אגרסיבי ומאנץ באר שבעי, הם רק חלק מההיי-לייטים ביומן. 

בא לי סיגריה. קניתי שייק במקום. אני לא בטוחה שזה טוב יותר, בריא יותר או מספק יותר אבל איכשהו, אני גאה בבחירה.