ויסות חושי

לא, אני לא אוהדת אדוקה של ארגנטינה או של המונדיאל, באופן כללי (אחרת, הייתי מושלמת!)

אבל קבוצת חברים הרימה ערב לקראת הגמר ויש אלכוהול ופיצוחים. נו, פיצוחים, איך אוותר על התענוג?!? 

ידיד טוב הגדיל לעשות והבטיח לפתוח בקבוק ריוחה משובח, אם ארגנטינה אהובתו תנצח. מדובר על ריוחה מבציר 2016. משהו טעים ונדיר. הערתי לו שיין כזה צריך להתחדרר לפחות שעה, אם לא יותר, לפני הלגימה, מה שאומר שחייבים לפתוח אותו בטרם נדע מי ניצח. בכל זאת יש עבודה מחר ואימונים, אי אפשר ללכת לישון מתי שרוצים (כוסאומו, התברגנתי. הזדקנתי. יא אולוהים!) הוא התרצה, נפתח אותו בכל מקרה. 

בנושא אחר, האודיסאה! רוצו לראות. 

ולא לוותר על ה-IMAX. שורות אחרונות, באמצע. שלוש שעות צרופות של עונג. שפכתי לאגר. 

ולא לדבר איתי על פרוגרסיביות ו-woke. לא! 

יאללה, ארגנטינה

אז שבת סוף סוף עומדת להסתיים. 

רוקנתי את המקרר, את מגירת החטיפים ואת מדף הבירות.

כל זה, מבלי לעשות צעד אחד מיותר (יעיד השעון שלי שספר עד כה 3217 צעדים בלבד). 

במקום שהמח יקלוט נוסחאות לחישוב קו הרגרסיה, השונות המוסברת וכח הניבוי, 

אני טוחנת בלופ רגשות אשם על זה שלא יצאתי לריצת הנפח של סופ"ש. 

כשכתבתי לרונן שלא רצתי ושלא יודעת מה קורה איתי עד המבחן ביום שלישי, הוא לא התרגש בכלל. רק כתב באמפתיה גמורה:" בהצלחה במבחן! אשלח לך אימון ליום רביעי".

כוסאומו.

חיכיתי שהוא יעיר איזה משהו עוקצני. 

אני חרמנית! 

על מי אוציא את זה עכשיו?!? 😈

#מבחן ANOVA לבחינת הבדלים בין קבוצות. 

התעוררתי מוקדם אבל ויתרתי על אימון ריצה לטובת התכרבלות עם השמיכה (והצעצוע היונק), עוד קצת. 

כשאמא שלי זרקה לי בנונשלנטיות: "אולי תקפצי לשוק. אין הרבה מה להביא, רק דובדבנים ומלפפונים." 

עניתי לה מיידית: "מאמושי, אין מצב שאני אקפוץ לשוק!". 

ואז קמתי. החלפתי מצעים. שמתי כביסה ויצאתי. 

וקיללתי את כל הנהגים, וכל התמרורים. וכל הרמזורים ואפילו את עצמי. 

אבל הגעתי לשוק ובחרתי לה דובדבן-דובדבן. 

קניתי גם פראנות וסברס. 

והשגתי פקוס! לא סתם מלפפונים. פקוס. של הביוקר. אפילו שאוטוטו נגמרת העונה והם כבר קטנים (אבל לא רופסים!) 

כן, רבותיי, כך נראית אהבה. 

#סידורים של שישי זה.... מממ... טעים! 

אם מישהו היה שואל אותי היום,  בשיא התמימות, מה שלומי, 

הוא היה ממש ממש מסכן.

כי סביר להניח שהייתי מתפרקת לו, מול הפרצוף. 

העומסים לאחרונה, עמוסים במיוחד. 

התחלתי לצאת עם מישהו ונילי, עם פוטנציאל נהדר וסף כאב גדול, אבל זה לא ממש מתקדם כמתוכנן ובאופן מוזר, זה מתסכל עד כדי ויתור. 

בבד בבד, אישה זועקת זין. אישה כותבת זין. אישה מקבלת, זין. אבל לא גמרתי (שוקינג! דורשת פיצוי!). חזרתי הביתה כדי לאונן, שוב. 

רונן, בדרכו המקסימה, מנסה ללחוץ אותי להצטרף אליו למרתון בבודפשט. כל הדרך, 42.2. 

והתזה! קיבלתי אישור לכתיבת התזה. פאקקקק, עכשיו רק צריך למצוא 35842 אנשים שיענו על שאלון בנושא העדפות מיניות תוך חודשיים. סתעאאם. הלוואי והייתי חוקרת בתחום הבדסמ, יש לי מלא שאלות והשערות. אבל לא. 

. 

. 

. 

. מזל. ממש מזל, שאף אחד לא שאל אותי מה שלומי. 

היה פה דיון סוער.

טיעונים נטענו, הטונים עלו. 

היו אפילו דמעות. 

"הרגשנות שלך ממש במקום"

קראו מקצה השולחן. 

אני אוהבת את ויכוחי השבת. כולם מסביב לשולחן, הדיעות הפוליטיות מתנגשות עד כדי מכות. 

היין רק מחמיר את הקולניות ואנחנו כבר צועקים. מקללים. 

כל צד בטוח שהוא צודק. 

זה מרגיש כמו מציאויות מקבילות. 

נותרתי כל כך חרמנית ורטובה.

יחי הקדמה! 

זאת שמאפשרת לי להיות אישה שמאלנית, פמיניסטית, סטודנטית באקדמיה, גרושה. וגם אופת עוגות. 

כזאת, שזקוקה לגבר שמרן ומחזר שיכפכף אותה מדי פעם ויזכיר לה שיש קמח בארון וצריך לנפות אותו. 

ואז יכין לה קפה. 

ויזיין אותה חזק. כמו הקפה שהכין לה. 

ויריב איתה מלא ריבים קטנים על נושאים ברומו של עולם ואז ידרוש שתרכב לו על הפנים. 

אפיתי עוגת תפוזים. היא הולכת מצוין עם קפה. 

וזין! 

מפלס האושר בסוג של ירידה זמנית. 

הברזתי מאימון כח וחזרתי הביתה, לתקליט החדש (ישן, ישן. הוא פשוט חדש אצלי) של היהודים. וגם של ריאהנה. 

איזה כיף זה תקליטים חדשים. 

עכשיו, אני זקוקה לזין חדש. 

להגיע מהעבודה, להניח את התיק ולרכב עליו. 

לצלילי היהודים. וריאהנה. 

(אפשר גם משהו אחר. אני פתוחה לחלוטין!)

כשנגמור, 

נוכל לשבת במרפסת לקפה ולדבר על היום. 

החדש של נגה ארז. חיבבתי אותו. 

אני מסתובבת בעולם חרמנית. 

בדרך כלל מדובר על ידע. אני אוהבת ללמוד ולחקור. 

המוח שלי סופג, מעבד ומסיק. אני נרטבת משבבי מידע מלהיבים שמציתים את הדימיון. 

ביומיים האחרונים, מדובר בזין. ובכוס. בסקס. 

לא בספר. לא במאמר. בסקס. 

והיום, הסתובבתי במסדרונות בניין 34 וחלמתי על המרצה. בזמן שהוא התמוגג מהתשובות שנתתי, אני נעצתי מבט בטבעת שעל הידיים הגדולות שלו וחשבתי לעצמי שאולי, הוא לא באמת נשוי אלא רק מגן על עצמו מסטודנטיות מטונפות כמוני, שמבקשות ללמוד ממנו דברים שאינם בסילבוס כלל. או אולי ללמד אותו. אנעראף. 

יש מצב שהוא כמו קלארק קנט. מתלבש כמו חנון ומלמד קורס של חנונים. מרכיב משקפים אבל רואה מצוין. 

מתחת לחולצה המשובצת שלו, הוא מחביא כריזמה מטורפת ושרירים חזקים. האקדח שהוא נושא, עם קת העץ, זה בכלל פלוגר. 

ולא, זה לא באמת באמת משנה. 

גם העובדה שהוא זכר את השם שלי היום והתייחס אליי אישית, לא באמת משנה. 

זו רק החרמנות הזאת. 

הרצון והצורך. זה הכל מדגדג. 

תיכף אגיע הביתה ובטח אנתב את כל האנרגיה הזאת לכתיבת התזה שלי ולשינון החומר. 

אוטוטו תקופת מבחנים מתחילה. 

מסיבת "פחד ותיעוב" ב-Sin, עלתה לי ביוקר.

היו לי התחייבויות משפחתיות בשבת. התהלכתי חצי סהרורית, חצי מוסנפת ברחובות שכונות רחביה וטלביה בירושלים. שום מנת חסילונים בחמאה ולימון ושום קוקטייל יסמין על בסיס נגרוני ותפוזים, לא הועילו. 

ואני לא בטוחה שזה היה שווה את זה!

נכון, היתה מוסיקה טובה ורחבת הריקודים היתה מפוצצת כבר מהשעה 00:00. היתה קוראת בקלפים (שחלקה תובנות ואף השאירה לי את קלף השמש), מכונות הימורים ומפל שוקולד. 

נכון, היה חדר משחקים. ניצלתי אותו לדיוק יכולות ההפלקה שלי. משחקי חימום וטיזינג הם המומחיות שלי. הפרטנר המהמם שלי נראה מרוצה ומוכן, למרות הקוק ולמרות שהוא בכלל לא בקטע של אימפקט. 

ונכון, נכון, נכון, היו אנשים יפים ולבוש מושקע.

אבל, בשורה התחתונה והמסכמת, הרגשתי שחזרתי לנשף התחפושות בכיתה יא'. קליקות של אנשים שקבעו לפיקניק של סיגריות בחצר וסווינגרים שבאו לזיין את בת הזוג של החבר בפרהסיה. 

אפילו במישור המשחקי, גם הגברים שהביעו עניין, יצרו קשר עין וחייכו בקטנה, לא מצאו את האומץ לגשת וליזום. קצת תמוהה בעיניי, בהתחשב בסוג המסיבה. 

אם נשאר לי טעם של עוד, זה בגלל שאני מזוכיסטית שאוהבת לבדוק גבולות ולבצע ניסויים בערבוב חומרים על גופם של אנשים שהם אני אבל, לא רק.

עד הפעם הבאה בירושלים.

אז, אני חוגגת היום 45.

וכיאה לילדת יומהולדת, יהיה קברט, אוכל טוב ובעיקר, יין משמח. 

עוד שנה. 

בפרספקטיבה של זמן, זה כל כך הרבה וגם כל כך קצת. 

באימון הפרטלק הקשוח היום, עשר הדקות האחרונות הוקדשו ל - cooling down. 

עזבו שקיללתי כל שנייה, נראה לי שדופק הלב רק עלה, זה נדמה היה כנצח. ספרתי כל שנייה ב - (60*10) - 600 השניות האלו. 

ומנגד, אנחנו ממש עכשיו בחצי השנה של 2026!!!! מי היה מאמין. רק אתמול חגגתי 40. אחותי שלחה לי זר ענקי של שוקולדים ויין (זונה!) וכתבה לי שנכנסתי לעשור הכי טוב של חיי. WTF, איפה?!? 

האמת שכן. יש מצב שהיא צדקה וצודקת. 

מזל טוב לי 🎉 

#תדמיינו תמונה של המשרד שלי מלא בבלונים שקיבלתי.