קשור למלחמה, מוזמנים לדלג למי שזה פחות מתאים.
זה כנראה יימחק.
אין לי אוויר.
הייתי אתמול בהפגנה בתל אביב. ברגשות מעורבים, כן, אבל הייתי. הייתה לי בחילה לאורך כל הערב. רציתי ללכת הביתה. התמונות של החטופים התחלפו על המסך ואני בכיתי. אני זוכרת את בני המשפחות שלהם מתראיינים. עולים לי השמות של מירב, של כרמית, של ימית, נשים שאני רגילה לראות שוב ושוב על המסך, רואה את פניהם של היקרים והיקרות שלהן ופשוט בוכה. העבודה שלי מצריכה ממני להיחשף לכמות כזו של חדשות, שבחיים לא הייתי צורכת לולא העבודה כאן. ובכל זאת ההפגנות האלו עם משפחות החטופים זה הדבר הכי קשה שאני עושה. אין לי אוויר. אחרי שיצאה העדות של עמית סוסנה הגיבורה, שי דיקמן, בת דודה של החטופה כרמל גת, באה להתראיין וסיפרה בפירוט על דברים מזעזעים שלא רציתי לשמוע. אבל לא יצאתי מהחדר. אותי לא אנסו מחבלים, רק כל מיני חבר'ה מהקיבוץ. בקטנה. תבלעי רוק ותמשיכי לעבוד. אני לא זוכרת כמעט כלום מהשידורים של השבוע הראשון. הייתי פה כמעט כל יום לעשר שעות, אבל אני לא זוכרת את הרוב. אני זוכרת ב8.10 בערב, הייתה את מסיבת העיתונאים הראשונה של משפחות החטופים. אז עוד קראו לזה "משפחות החטופים והנעדרים". אורי דוד ישב שם, לידו מירב לשם גונן. אותו לא ראיתי מאז, ואת מירב לצערי ראיתי הרבה. אורי דוד, אבא של תאיר והודיה שהיו במסיבה בנובה, ישב שם ואמר- אני לא יודע איפה הבנות שלי. אולי הן נרצחו, אולי הן נאנסות עכשיו בעזה. ישבתי והמשכתי לעבוד בזמן שהדמעות ממלאות לי את העיניים ומפריעות לי לראות את המסך. הקול שלו נשבר, והוא שבר גם אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי באותו יום. עד אז הצלחתי לשמור על ניתוק.
השבועיים הראשונים היו כאוטיים. תמונות של גופות בשידור חי. מעלים לשידור אנשים שמתחננים על חייהם בטלפון, מדברים בלחש כי יש להם מחבלים בבית. עדויות על גבי עדויות על גבי עדויות. סרטונים לא מצונזרים מספיק. הקלטות משיחות הטלפון המבוהלות של אלו מהמסיבה. את כל זה שמעתי וראיתי, ולא רציתי. אבל עבודה. אם אין עבודה אז אין כלום. בן זוגי היה אז בחו"ל, בדירה שלי אין ממ"ד ואין מקלט קרוב. נדדתי בין דירות (שוב תודה לחברים שעזרו ♡). עם הזמן חזרתי לדירה וגם בן זוגי. רציתי להיות חזקה בשבילו אז השתדלתי לבלוע הכל.
ואז הייתי פה גם כשירו ביותם, סאמר ואלון. זה היה נורא. וכל הזמן נתנו עוד פרטים ואני לא יכולתי
אבל המשכתי
כי עבודה.
חצי שנה אחרי. תמונה של הגופה של שני לוק זוכה בפרס.
דורסים מפגינים.
הלב שלי נשבר.
ואני בתהליך של לנסות לקבל הכרה כנפגעת תקיפה מינית
אולי להפחית את העבודה כאן
אבל איך
איך אני יכולה
כשתמונה של הגופה של שני לוק זוכה בפרס
איך אני יכולה לבוא ולומר: עשו לי.
ולא רציתי.
איך אני יכולה להיות עצובה כשיש לי בית שלא נשרף.
הלב שלי כואב כל כך
הנפש שלי לא עומדת בכל הזוועות האלו יותר
תניחו לי
אני רוצה להיות במיטה
אני רוצה להצליח לישון
