Wood Spice

אני רוצה לקחת גרזן ולרסק את כל החלקים המרגישים שבי. אני רוצה לקפוץ לתוך הנהר ולאבד הכרה ולתת לו לסחוף אותי למקום אחר. לג'ונגלים ירוקים שמלאים בחיים ובמוות. כל כך הרבה חיים ומוות. ניסיונות ההחייאה מתישים והריאות מלאות מים. אני רוצה להיות אחת עם העצים, עם האצות השמנוניות שבתחתית הנהר. להרים מבט לכוכבים ולא לחשוב על כמה שהלילה הוא מותו של היום, ושאיתו הוא מביא בכל רגע מיליוני מיתות קטנות. האדמה שמתחתיי צועקת דם ואני צועקת הצילו אל הירח אבל הוא לא שם. אף אחד לא יבוא להציל אותך. אף אחד לא יבוא להציל אותך. בחיים האמיתיים את לא סינדרלה ולא טינקרבל. 

בקרקעית הנהר הצלופחים מחפשים טרף. הפטריות מאיימות לכסות גם אותי. אפילו במקום הכי רחוק בעולם לא פגשתי את עצמי. 

אם הייתי קצף הגלים, לא הייתי צריכה לפגוש כלום.

אתמול חידשתי את הצבע בשיער 

הלילה היה את הירח המלא אחרון לשנה. פעם היה לי מנהג, לכתוב בכל ירח מלא. בתקופות טובות הייתי כותבת גם בכל ירח חדש 

(עכשיו לא כותבת כמעט בכלל)

בכל מקרה, ככל שעובר הזמן ואני נחשפת לעוד אנשים מהסצנה, אני מתחילה להבין כמה רעל פוטנציאלי יש פה. ואת זה שיש אנשים שחייבים לתפוס מהם מרחק. 

זה רק מדגיש לי עוד יותר כמה בת מזל אני, ואיזה כיף לי שהאנשים שאני בקשר איתם מפה הם כאלה נפלאים. מסתבר שזה לא מובן מאליו. 

ולאחד מהנפלאים האלה הייתה יום הולדת השבוע, וזו הזדמנות להגיד לך תודה ♡

על הדרך שאנחנו הולכים בה ועל החברות שנרקמה, וגם על כל העזרה- גם באופן כללי וגם ספציפית לתחילת המלחמה (גם לטירס!)

הקשירות מלמדות אותי המון. הרבה יותר ממה שחשבתי שאלמד. ואני שמחה שאני בידיים טובות ♡

הנה תמונה מהשיעור הראשון, אי שם לפני כמעט שנה-

ומהפעם האחרונה (שהייתה לפני ממש יותר מדי זמן)

אז מזל טוב, לחיי עוד המון חוויות נפלאות,

ו...  מתי שוב? 🙃

אחד הסשנים המטורפים והעוצמתיים שהיו לי 

תודה 💜

אני נסיכה כלואה במגדל. רוב הזמן אני לבד בחדר, ומדי פעם הוא מגיע. הוא מכריח אותי לקרוא לו 'אבא'. בהתחלה אני מסרבת, אבל עם הזמן אני מתרגלת. ואני יכולה לנוח שם כמה שאני צריכה, ולעשות מה שבא לי. מדי פעם אבא מגיע ומביא לי אוכל או זין. אבא אומר שכמו שבסרטים יש אמא מרשעת, אז ככה הוא אבא רשע, ושאף אחד לא מחפש אותי בחוץ. אני אומרת שהוא בכלל לא רשע, ושלא אכפת לי מאף אחד, אז זה בסדר שלא מחפשים אותי. וככה אנחנו חיים. אין שם שעון ואין שם שום משמעות לזמן שבחוץ. אני ישנה כמה שאני רוצה ואני יכולה להיות בפיג'מה כל היום. הזמן היחיד שחשוב זה הזמן שבו הוא מחליט לעלות אליי, להיות איתי ולהשתמש בי. ואני יודעת שאני ממלאה את התפקיד שייעדו לי בסיפור הזה, ושהכל בסדר. להיות אובייקט פאסיבי ונחדר, וזהו. אין צורך במחשבה, אין צורך בתחביבים, אין צורך בספרים. אפילו לא שירה. אני מאבדת מהכל אבל יודעת שאני נסיכה ושזה מה שחשוב, ושאני לא יכולה לברוח אבל גם לא רוצה. למה לעזוב חיים נוחים כל כך? אני לא צריכה להשקיע מאמץ בקבל החלטות. המאמץ היחיד זה להצליח להחזיק את הזין של אבא בפה גם אם אני לא נושמת. לפעמים הוא מביא חברים שלו, אני לא בטוחה כמה כי הוא לא נותן לי לראות. אבל זה בסדר כי אני דואגת להרים את התחת למעלה ולפתוח רגליים וככה כולם מרוצים. והם אומרים שאני נסיכה נהדרת. אם יש פעמים שאני מתחצפת אז הוא לא נותן לי לאכול כלום במשך ימים שלמים חוץ מאת החלב שלו, אבל זה בסדר. יש משהו נחמד בתחושת החולשה-על-סף-עילפון הזו שמגיעה אחרי כמה ימים כאלה, וחוץ מזה אבא אומר שזה לא יזיק לי לא לאכול קצת, ואני נעלבת נורא אבל גם נרטבת נורא. והוא מביא לי כוס גדולה מלאה בלבן סמיך ואני חייבת לסיים את זה עד הלילה. ואם בלילה הוא בא והכוס ריקה אז הוא נותן לי נשיקה רכה ומכניס את האצבעות הגדולות והגסות שלו. ואם אני לא מסיימת הוא קורא לחברים שלו מהכפר והם מחרבים לי את החורים. וככה זה נמשך. אלו כל הזכרונות שיש לי ואלו כל הזכרונות שיהיו לי עד שאחלוף מן העולם. וגם אם מתישהו יבוא אביר בלונדיני עם חיוך כובש רכוב על סוס לבן, ויקרא לי ויגיד שהוא בא להציל אותי, אני אצעק עליו שיילך מכאן ושיש לי כל מה שאני צריכה. אותי לא צריך להציל. אני אוהבת להיות אסופת חורים משומשים. וחוץ מזה, אני גם נסיכה כאן. ויש לי כתר והכל. ומי מבטיח שאני אשאר נסיכה גם בחוץ? 

רכה

עגלגלה,

מלאה, 

נוזלית, 

נשפכת

איך בכלל אפשר להעריץ את זה ולשנוא את זה בו זמנית? 

זו רק התאורה. 

האמת שאני הרבה 

הרבה 

הרבה יותר לבנה

אני גרועה בלקבל החלטות

הלוואי והייתי יכולה לחזור לנקודה ההיא שוב 

זה המקום הכי טוב בשבילי. 

אחד הדברים הנחמדים שקרו לאחרונה הוא שהתחלתי מדי פעם ללכת בלי חזייה. יש ימים שהקונספט המעיק הזה פשוט לא מחליק לי בגרון, והיום היה יום כזה. 

גם בעבודה לא אכפת לי. אפילו שיש שם מזגנים מקפיאים

(או אולי בגלל שיש שם מזגנים מקפיאים)

יש שם מישהו מסקרן.

אבל זה ממש ממש

ממש

לא הזמן. 

ושיר, כי זה תמיד טוב

-מתוך ייפוי כוח/ דוד אבידן

צהובה שוב 

לא בטוחה אם מה שהכריע זה הרצון להעלות תמונות שלי או תמונות מספרי השירה שלי, אבל כך או כך זה כאן 

ימים קשים. אנשים אהובים שהולכים לתמיד. עבודה. כעס, עצב, תסכול, ייאוש. קנאה. אבל יש נקודות אור וצריך להיאחז בהן

המלחמה לא תיגמר בקרוב וכולנו נצא דפוקים מזה 

אבל אין ברירה אלא להמשיך ללכת. 

אחד מהשירים הרבים של ברכט הנהדר שמתיישבים בול לתקופה הנוכחית 

מצער שכשמונים שנה עברו ועדיין אותו חרא 

אבל נעבור גם את זה

10 שעות חדשות במשמרת בתדירות כמעט יומיומית

אני מאוננת על הדברים הכי אלימים שאני מוצאת 

אם אין מי שילטף אותי עד שאצליח להירדם 

אז לפחות שיהיה מי שיבעט לי בבטן 

ויאנוס אותי באיומי אקדח 

שבוע שלא נישן ביחד באותה מיטה. מאז המילואים לא היינו בנפרד כל כך הרבה זמן. זה בסך הכל שבוע, אני יודעת, ויכלתי להצטרף. בכל זאת העדפתי לתת לך ספייס ושתבלה גם בלעדיי. הרי אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו לא מפלצת עם גוף אחד ושני ראשים.

 הבוקר עוד היינו ביחד, אבל יצאתי מפגישה קשה כל כך עם המטפלת, והלוואי והיית פה ליידי. זה לא משנה שרק לפני כמה שעות עוד חיבקתי אותך.

 אתה מלמד אותי לאהוב ולהתייחס לעצמי יפה יותר, אבל אני עוד לומדת, וכרגע כואב לי הלב ואני רק רוצה שיכאב לי יותר. אתה מזכיר לי כמה חשוב זה רוך ועדינות, כמה זה טוב לפעמים, ושלא צריך לברוח תמיד לאגרסיביות. אבל יצר המוות שלי חזק. אתה מזכיר לי איך אמרתי לך בתחילת הקשר שלנו שאקח אותך לאבדון, ואומר בחיוך הכי יפה בעולם שהנה, אתה עדיין כאן. ושאף אחד מאיתנו לא באבדון. 

אמרתי לך שאני אקלקל אותך, שאל תתרגל לקיטישיות וללהחזיק ידיים, שאני לא אוהבת. ארבע וחצי שנים אחרי ואתה גורם לי להיות הגרסה הכי דביקה ומתוקה שלי. 

תהנה יפה שלי. אני אשתדל לשמור על עצמי בינתיים. אם לא בשבילי, אז לפחות בשבילך. 

♡