Wood Spice

אני נסיכה כלואה במגדל. רוב הזמן אני לבד בחדר, ומדי פעם הוא מגיע. הוא מכריח אותי לקרוא לו 'אבא'. בהתחלה אני מסרבת, אבל עם הזמן אני מתרגלת. ואני יכולה לנוח שם כמה שאני צריכה, ולעשות מה שבא לי. מדי פעם אבא מגיע ומביא לי אוכל או זין. אבא אומר שכמו שבסרטים יש אמא מרשעת, אז ככה הוא אבא רשע, ושאף אחד לא מחפש אותי בחוץ. אני אומרת שהוא בכלל לא רשע, ושלא אכפת לי מאף אחד, אז זה בסדר שלא מחפשים אותי. וככה אנחנו חיים. אין שם שעון ואין שם שום משמעות לזמן שבחוץ. אני ישנה כמה שאני רוצה ואני יכולה להיות בפיג'מה כל היום. הזמן היחיד שחשוב זה הזמן שבו הוא מחליט לעלות אליי, להיות איתי ולהשתמש בי. ואני יודעת שאני ממלאה את התפקיד שייעדו לי בסיפור הזה, ושהכל בסדר. להיות אובייקט פאסיבי ונחדר, וזהו. אין צורך במחשבה, אין צורך בתחביבים, אין צורך בספרים. אפילו לא שירה. אני מאבדת מהכל אבל יודעת שאני נסיכה ושזה מה שחשוב, ושאני לא יכולה לברוח אבל גם לא רוצה. למה לעזוב חיים נוחים כל כך? אני לא צריכה להשקיע מאמץ בקבל החלטות. המאמץ היחיד זה להצליח להחזיק את הזין של אבא בפה גם אם אני לא נושמת. לפעמים הוא מביא חברים שלו, אני לא בטוחה כמה כי הוא לא נותן לי לראות. אבל זה בסדר כי אני דואגת להרים את התחת למעלה ולפתוח רגליים וככה כולם מרוצים. והם אומרים שאני נסיכה נהדרת. אם יש פעמים שאני מתחצפת אז הוא לא נותן לי לאכול כלום במשך ימים שלמים חוץ מאת החלב שלו, אבל זה בסדר. יש משהו נחמד בתחושת החולשה-על-סף-עילפון הזו שמגיעה אחרי כמה ימים כאלה, וחוץ מזה אבא אומר שזה לא יזיק לי לא לאכול קצת, ואני נעלבת נורא אבל גם נרטבת נורא. והוא מביא לי כוס גדולה מלאה בלבן סמיך ואני חייבת לסיים את זה עד הלילה. ואם בלילה הוא בא והכוס ריקה אז הוא נותן לי נשיקה רכה ומכניס את האצבעות הגדולות והגסות שלו. ואם אני לא מסיימת הוא קורא לחברים שלו מהכפר והם מחרבים לי את החורים. וככה זה נמשך. אלו כל הזכרונות שיש לי ואלו כל הזכרונות שיהיו לי עד שאחלוף מן העולם. וגם אם מתישהו יבוא אביר בלונדיני עם חיוך כובש רכוב על סוס לבן, ויקרא לי ויגיד שהוא בא להציל אותי, אני אצעק עליו שיילך מכאן ושיש לי כל מה שאני צריכה. אותי לא צריך להציל. אני אוהבת להיות אסופת חורים משומשים. וחוץ מזה, אני גם נסיכה כאן. ויש לי כתר והכל. ומי מבטיח שאני אשאר נסיכה גם בחוץ?