Wood Spice

אני עדיין פחדנית,

פשוט קצת פחות. 

x

הפעם אני בוחרת בעצמי

שבו נמסתי והפכתי לחמאה

♡

עוד משחזרת אותו בראש שלי שוב ושוב. 

תודה לך 🥰

יד חזקה על הצוואר

מבט ישר לעיניים 

וחור שנפער. 

קשור למלחמה, מוזמנים לדלג למי שזה פחות מתאים. 

זה כנראה יימחק.

אין לי אוויר.

הייתי אתמול בהפגנה בתל אביב. ברגשות מעורבים, כן, אבל הייתי. הייתה לי בחילה לאורך כל הערב. רציתי ללכת הביתה. התמונות של החטופים התחלפו על המסך ואני בכיתי. אני זוכרת את בני המשפחות שלהם מתראיינים. עולים לי השמות של מירב, של כרמית, של ימית, נשים שאני רגילה לראות שוב ושוב על המסך, רואה את פניהם של היקרים והיקרות שלהן ופשוט בוכה. העבודה שלי מצריכה ממני להיחשף לכמות כזו של חדשות, שבחיים לא הייתי צורכת לולא העבודה כאן. ובכל זאת ההפגנות האלו עם משפחות החטופים זה הדבר הכי קשה שאני עושה. אין לי אוויר. אחרי שיצאה העדות של עמית סוסנה הגיבורה, שי דיקמן, בת דודה של החטופה כרמל גת, באה להתראיין וסיפרה בפירוט על דברים מזעזעים שלא רציתי לשמוע. אבל לא יצאתי מהחדר. אותי לא אנסו מחבלים, רק כל מיני חבר'ה מהקיבוץ. בקטנה. תבלעי רוק ותמשיכי לעבוד. אני לא זוכרת כמעט כלום מהשידורים של השבוע הראשון. הייתי פה כמעט כל יום לעשר שעות, אבל אני לא זוכרת את הרוב. אני זוכרת ב8.10 בערב, הייתה את מסיבת העיתונאים הראשונה של משפחות החטופים. אז עוד קראו לזה "משפחות החטופים והנעדרים". אורי דוד ישב שם, לידו מירב לשם גונן. אותו לא ראיתי מאז, ואת מירב לצערי ראיתי הרבה. אורי דוד, אבא של תאיר והודיה שהיו במסיבה בנובה, ישב שם ואמר- אני לא יודע איפה הבנות שלי. אולי הן נרצחו, אולי הן נאנסות עכשיו בעזה. ישבתי והמשכתי לעבוד בזמן שהדמעות ממלאות לי את העיניים ומפריעות לי לראות את המסך. הקול שלו נשבר, והוא שבר גם אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי באותו יום. עד אז הצלחתי לשמור על ניתוק. 

השבועיים הראשונים היו כאוטיים. תמונות של גופות בשידור חי. מעלים לשידור אנשים שמתחננים על חייהם בטלפון, מדברים בלחש כי יש להם מחבלים בבית. עדויות על גבי עדויות על גבי עדויות. סרטונים לא מצונזרים מספיק. הקלטות משיחות הטלפון המבוהלות של אלו מהמסיבה. את כל זה שמעתי וראיתי, ולא רציתי. אבל עבודה. אם אין עבודה אז אין כלום. בן זוגי היה אז בחו"ל, בדירה שלי אין ממ"ד ואין מקלט קרוב. נדדתי בין דירות (שוב תודה לחברים שעזרו ♡). עם הזמן חזרתי לדירה וגם בן זוגי. רציתי להיות חזקה בשבילו אז השתדלתי לבלוע הכל.

ואז הייתי פה גם כשירו ביותם, סאמר ואלון. זה היה נורא. וכל הזמן נתנו עוד פרטים ואני לא יכולתי 

אבל המשכתי

כי עבודה. 

חצי שנה אחרי. תמונה של הגופה של שני לוק זוכה בפרס. 

דורסים מפגינים. 

הלב שלי נשבר. 

ואני בתהליך של לנסות לקבל הכרה כנפגעת תקיפה מינית 

אולי להפחית את העבודה כאן 

אבל איך

איך אני יכולה 

כשתמונה של הגופה של שני לוק זוכה בפרס 

איך אני יכולה לבוא ולומר: עשו לי. 

ולא רציתי. 

איך אני יכולה להיות עצובה כשיש לי בית שלא נשרף. 

הלב שלי כואב כל כך 

הנפש שלי לא עומדת בכל הזוועות האלו יותר 

תניחו לי 

אני רוצה להיות במיטה

אני רוצה להצליח לישון

חשבתי שאני הולכת לכתוב פה טקסט יפה

על כמה שהקפלים האלה בגב תמיד היו הדבר שהכי שנאתי בעצמי, ושאני עדיין הכי שונאת, וכמה זה דורש ממני להעלות דבר כזה, ושזה חשוף ומציף ואני מתמודדת עם דברים, ובלה בלה בלה,

אבל עזבו אתכם, 

פשוט תראו איזה תחת.

🍑

יש גם אחת כזו שבה הגופיה לא מסתירה 

😇

חם ומשעמם ובחשק לעשות משהו שטותי🍓

(זו לא הזמנה להצעות בפרטי)

כשהפסיכיאטר שואל למה אני כאן 

אני עונה ומרגישה שהנה הוא הולך לעלות 

עליי ולקלוט 

שאני משקרת. 

אז אני מוציאה את המכתב מהפסיכיאטרית 

שאומרת שאני לא משקרת 

ואז אני מוציאה את המכתב מהפסיכולוגית 

שאומרת שאני לא משקרת 

ואני לא מאמינה לי.

הפסיכיאטר קורא ואומר שהוא מסכים

אני באמת לא משקרת

אז הוא כותב מסמך נוסף

שאומר שאני לא משקרת 

וחותם

ואני עדיין לא מאמינה לי. 

כשאני יוצאת המזכירה

נותנת לי דף מודפס בצבע תכלת 

בו כתוב שבאמת 

אני באמת באמת 

באמת לא משקרת.

אבל בסוף, כשאני חוזרת הביתה 

אני בוכה ואומרת שהנה

לא תפסו אותי

שוב עשיתי את זה

שוב הצלחתי לעבוד על כולם.

אֲנִי עוֹצֶרֶת הַכֹּל 

חוֹתֶכֶת אֶת הַחוּט 

אִם בִּרְצוֹנִי לְהִוָּלֵד 

מֵחָדָשׁ 

קֹדֶם כֹּל עָלַי לָמוּת

אני אומרת לעצמי שאלו כאבי גדילה.

שאני מדייקת את עצמי ואת המציאות שלי. אבל אני יותר מתרכזת בכאבים, פחות בגדילה. אני בוחרת לכאוב, כי הכאב הוא מוכר. הטירוף שיהיה אם אתרכז פחות בכאב, הוא לא מוכר. 

ומפחיד.

לא נוח לי. 

אני יכולה להיות הרבה דברים. אבל אם אתמסר לעצמי באמת, יהיו לזה מחירים שאני פוחדת שלא אוכל לעמוד בהם. מצד שני, אילו חיים אני מאחלת לעצמי בכך? האם לא מגיע לי יותר מחיים סבירים ונוחים? 

אני טיפוס, אני יודעת. אבל אני גם דיי מגניבה סך הכל. ובאמירות החוזרות ונשנות של "אני בחורה של לב, אני חושבת מהלב" אני מסרסת את השכל שלי. שהוא חד וחריף ומסוגל להרבה. 

אני רוצה להיות משהו בעולם הזה. 

אני יכולה להיות משהו בעולם הזה. 

אני אהיה משהו בעולם בעולם הזה.

לפני שנה, כמעט בדיוק, הגשתי טקסטים שלי לערב הקראת שירה. נבחרתי. כשהקראתי, זה היה מפחיד, אבל זה היה כל כך נכון. זה הרגיש מדויק. זה היה מהדברים הכי אמיצים שעשיתי, אבל מאז רק הסתגרתי ולא עשיתי שום דבר שמתקרב לזה.

אני רוצה לעשות את זה שוב. 

אני רוצה להיות אני. 

בתמונה - אני מגשימה חלום

אני: חרדה כלכלית מזעזעת 24/7, מתקמצנת על לקנות עגבניות שרי בסופר או תחתונים חדשים 

גם אני: קונה מנוי לכלוב 

🥳

תכננתי לכתוב פוסט של "אם מישהו רוצה להיות חמוד ולקנות לי כי אני מתוקה ואוהבת להעלות תמונות ואין לי כסף אז פליזוש", אבל אני פשוט לא מסוגלת. זה מרגיש לי כל כך מתבכיין 

אז.... כן.  

אגב

שמחה לעדכן שהבעיה מהפוסט הקודם נפתרה, לכל הדואגים והדואגות 

ערב קסום ומלא ציצים לכולםן